האחווה

 

 

 

 

 

 

האחווה

מחזה מאת רון ישועה בהשראת הגל

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כל הזכויות שמורות למחבר רון ישועה.

מערכה ראשונה

פרולוג:

(שירת התלמידים נשמעת ברקע)

הבוקר שוב מאיר

ושיר חדש עולה בלב

לשחר של עולם חדש

המנהל: (על רקע שירת התלמידים) כבוד השופט. אנחנו עם של לא תרצח. חשוב לזכור את זה. אנחנו עם של לא תרצח. המילים האלו מעוררות בי תדהמה כל פעם מחדש. עם של לא תרצח. הוא אבן היסוד שלו. זה כתוב בתורה. נכון, אני מודה. אני אישרתי למר דגן ללכת על הניסוי הזה. מודה באשמה. זאת הייתה טעות. טעות שעליה אנחנו היום משלמים מחיר כבד.

הדהוד פטיש בית המשפט נשמע.

תמונה ראשונה:

(תלמידי כיתה יב, מסיימים לראות את הסרט על השואה, דגן מכבה את הווידאו. אור עולה)

דגן: כמו שאמרתי לכם מקודם, התמונות הקשות האלו שראיתם עכשיו הן תוצר של מכונה משומנת היטב. הנאצים והעומד בראשם אדולף היטלר, הפכו את העולם, למשהו שהעולם לא ראה לפניו. מהתמונות האלו אנחנו יכולים לנסות, ולהתחיל להבין, מדוע נבעה התחושה כי אלוהים מת לאחר השואה. השאלה איפה הוא היה, כשיותר משישים מיליון איש נהרגו. היא שאלה מטרידה. תחשבו על המספר הזה... יותר משישים מיליון...

דנה: כל הגרמנים היו נאצים?

דגן: לא. לא כולם. פחות מעשרה אחוז.

דניאל: אז איך מישהו לא קם ועצר אותם?

דגן : שאלה מצוינת דניאל.

אמיר:  טוב. מה אתה רוצה, אז עוד לא היה אינטרנט, ככה שאי אפשר היה לעלות סטטוס בפייסבוק ולכתוב: 'הצילו, הנאצים מגיעים!' ( צחוקים נשמעים מסביב)

יעלי: זה לא מצחיק.

דגן:  נכון, זה לא מצחיק. הגרמנים טענו שהם לא ידעו מה קורה.

יעלי: מה לא ידעו, איך לא ידעו? מחנות הריכוז היו מפוזרים בכל אירופה ואף אחד לא ידע מה קורה?

דגן: מכונת ההשתקה, של היטלר, הייתה משומנת היטב- מי שידע פחד לדבר.

דניאל: אבל היו אנשים שעבדו במחנות הריכוז, בעלים, הורים... אתה רוצה להגיד לנו שאף אחד לא דיבר? לא פתח את הפה שלו, אחרי שהוא חזר מיום העבודה?

דגן: הם היו בטוחים שהם עושים עבודה חשובה. עבודה משמעותית. שטיפת המוח של היטלר וחבריו עבדה באופן מופתי.

אמיר:  זה לא שהיטלר המציא את השיטה, אלא בית הספר.

דגן: אולי אתם יכולים לחשוב שכאן בבית הספר עושים לכם שטיפת מוח, אבל...

אמיר: אבל מה?

דגן: אבל לכם תמיד יש את חופש הבחירה.

יעלי: גם כן חופש בחירה.

דגן: אתכם לא שולחים למחנות ריכוז אם אתם מסרבים להכין שיעורי בית.

(שתיקה)

דגן: את נראית לי מהורהרת דנה. על מה את חושבת?

דנה:  לא יודעת. הסרט הזה...  אתה חושב שזה יכול לקרות גם אצלנו?

צלצול פעמון נשמע. התלמידים אורזים את החפצים שלהם.

דגן: שאלה טובה. אני מזכיר לכולם, לא לשכוח ליום חמישי, להביא סיכום של התהליכים הפוליטיים והכלכליים שהובילו לעליית ה*רייך השלישי. שיהיה יום נפלא לכולם.

דגן יוצא מהכיתה.

דניאל: ( לאמיר) תביא להעתיק את שיעורי הבית במתימטיקה.

אמיר:  אולי תנסה פעם אחת לפתור בעצמך איזה תרגיל, לא יזיק לך.

דניאל: כאילו שאין לי דברים יותר חשובים מאשר לשבת על מתמטיקה.

אמיר: אתה יודע מה, לא בא לי להביא לך את השיעורים.

דניאל: מה אמרת? חזור שנית?

אמיר: לא רוצה להביא לך טוב?

דניאל מתכוון להחטיף לו מכות.

יעלי: די. עזוב אותו.

דניאל : למה? לא שמעת, איך הבן זונה הקטן הזה התחצף אלי?

יעלי: אני אביא לך את שיעורי הבית. טוב?

דניאל: מה הייתי עושה בלעדייך. נשמה.

יעלי: לא יודעת, באמת.

דניאל נותן לה נשיקה.

דניאל :( לאמיר) יש לי עוד עסק איתך. אל תחשוב ששכחתי.

יעלי: נו. בוא כבר.

יעלי ודניאל עוזבים.

אמיר: לא יכול לסבול אותו.

דנה: מה אתה בכלל מתייחס אליו?

אמיר:  בכל הזדמנות הוא מנסה להציק לי.

דנה: כי אתה נותן לו.

אמיר: באמת? אני נותן לו.

דנה:  כן. לא יזיק לך פעם אחת להתמודד מולו ברצינות.

אמיר: ראית איך שלא נתתי לו להעתיק שיעורי בית היום.

דנה: תעשה מה שאתה רוצה.

אמיר: אני לא מתכוון להרביץ לו או מה שהוא כזה.

דנה: כל מה שאני אומרת הוא שאתה צריך להראות לו שאתה יותר גבר ממה שהוא חושב.

אמיר: אני לא מאמין באלימות. אני מאמין בצדק.

דנה: ככה לא תגיע רחוק. אתה בא לשיעור אומנות?

אמיר: תגידי, את הולכת למסיבה של יוסי בסוף השבוע?

דנה: לא יודעת. לא חשבתי על זה. למה?

אמיר: חשבתי אולי...

דנה: אז תחשוב על משהו אחר. יאללה . אתה בא לשיעור? אנחנו נאחר.



תמונה  שנייה:

דגן:  מה שאני מבקש ממך, גדעון, זה אישור לערוך  את הניסוי הזה על הכיתה שלי.

המנהל: ומהי המטרה של הניסוי?

דגן: לגרום להבין, איך יכול עם שלם ללכת אחרי מנהיג.

המנהל: דינמיקה קבוצתית?

דגן: אתה יכול לקרוא לזה גם ככה.

המנהל: אף פעם לא התנגדתי לדינמיקה  קבוצתית.

דגן: אבל זאת לא בדיוק דינמיקה קבוצתית.

המנהל: אז מה זה כן בדיוק

דגן: יותר שחזור.

המנהל: שחזור.

דגן: כן. שחזור.

המנהל: שחזור למה?

דגן: ניסוי חברתי , כדי להראות להם איך מדינה דמוקרטית יכולה להפוך להיות למדינה דיקטטורית באמצעות החוק.

המנהל:  אני מבין. ומה המטרה של הניסוי הזה?

דגן: להראות להם כמה חשובה הדמוקרטיה.

המנהל: וכמה הניסוי הזה יכול להיות מסוכן?

דגן: אתה לא סומך עלי שאני אדע לעצור אותו מתי שצריך?

המנהל: אתה המורה הכי טוב שיש לנו בבית הספר. אני בונה עליך מאד בעניין של ריכוז השכבה בשנה הבאה...

דגן: בעניין הזה...

המנהל: גם דיברתי עם כבוד ראש העיר, המלצתי בפניו ישירות עליך.

דגן: עליי. באיזה עניין?

המנהל: אתה יודע שאני יוצא לפנסיה בעוד שנתיים.

דגן: איך זה קשור אלי?

המנהל: אני בונה עליך שאתה תחליף אותי.

דגן: אני לא יודע מה להגיד.

המנהל: אם אתה חושב שהניסוי חשוב לתלמידים- בצע אותו.

דגן: אני בטוח שזה הולך להיות השיעור החשוב ביותר שלהם.

המנהל: אני סומך עליך שתדאג שזה יהיה חוקי.

דגן: סגור.

המנהל: אה, ואף מילה על המינוי שלך. אני לא רוצה שיסתובבו פה שמועות.

דגן: אתה יכול לסמוך עליי, שפתי חתומות.

הדהוד פטיש נשמע.

תמונה שלוש:

דגן: היי מאמי, חזרתי.

דליה: יש לי הפתעה בשבילך, עצום עיניים..

דגן: אני מת על הפתעות, רגע, תני לי לנחש...זה בטח ספר...עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי..?

דליה: ניחשת נכון, איך ידעת?

דגן: כי אני גאון מאמי, גאון!! את לא מבינה כמה רציתי את הספר הזה, קשה להשיג אותו, אזל, נגמר במלאי.

דליה: אני מחפשת אותו כבר חודש, בסוף מצאתי עותק אחד אחרון בסטימצקי בק"ש.

דגן: תודה מאמי, זה מדהים, בדיוק היום ניסיתי ללמד בכיתה את מלחמת העולם השנייה, את לא מבינה איזה ברדק, הילדים האלו, היסטוריה לא מעניינת אותם בכלל, אני מנסה להתחיל בשיעור, והם בשלהם- סלפי, עפיפונים כמו ילדים קטנים והכי גרוע זה דניאל, שמעת עליו...

דליה: בטח ששמעתי, אני צריכה להגיע יום אחד אליך לכיתה וללמד אותו לקח...

דגן: אז בקיצור, לפני שאני תופס אותו ומעיף אותו מהחלון, בום! נזכרתי בסרט הזה שראינו יחד בראשון? זוכרת מאמי, "הנחשול"...

דליה: בטח שזוכרת, זוכרת גם שלא ממש היינו מרוכזים בסרט... יותר האחד בשנייה...

דגן: (מנסה להיות רציני) בדיוק, אז כמו המורה האמריקאי שהחליט לעשות ניסוי בכיתה, אמרתי לעצמי-בינגו, זה בדיוק מה שהם צריכים...

דליה: (ממשיכה לפלרטט) תהיה רציני, לא תהפוך את הכיתה שלך לבובות נאציות, זה לא יילך לך.

דגן: (מתלהב) משמעת, תאמיני לי משמעת, זה הכל, זה בדיוק מה שהם זקוקים לו, משמעת ומוסר עבודה...

דליה: גדעון המנהל השמרני שלך בחיים לא ייתן לזה יד, שכח מזה...".

דגן: אז זהו שלא, טסתי אליו ובקשתי את רשותו, את יודעת מה הוא ענה לי: "דגן, אתה המורה מספר 1 שלי, סומך עליך לגמרי"...

דליה: אתה מספר 1 שלי!

דגן: ותקשיבי עוד – שנה הבאה הוא ימנה אותי לרכז שכבה...ובעוד שנתיים...הוא יצא לפנסיה ומי יחליף אותו??? א נ י ! ! ! מה את אומרת? בעוד שנתיים את תשכבי לא עם מורה רגיל, עם מנהל בית ספר...

דליה: עוד שנתיים הוא יוצא לפנסיה?

דגן: מתברר שכן...

דליה: תגיד...יש לכם מורה אחת, ריקי או משהו כזה, נכון?

דגן: (מגחך) כן, למה את שואלת?

דליה: למה את צוחק? נו, ספר לי...

דגן: (נבוך) סתם, לא יודע, שמועות...את יודעת...

דליה: מעניין...את זה אתה לא מספר, רק את סיפורי השעמום תחת של דניאל...

דגן: תקשיבי, היה ביניהם רומן...

דליה: איך אתה יודע?

דגן: כולם ידעו...היא הייתה נכנסת אליו למשרד פעמיים ביום, מסתגרים להם חצי שעה, יוצאת עם שיער פרוע ולחיים סמוקות...

דליה: ו...

דגן: אבל זה נגמר לפני חצי שנה. זהו.

דליה: אתה יודע שהוא הולך לפטר אותה? אחרי עשרים שנות עבודה, חמש שנים לפני פנסיה?

דגן: דעי לך שבצדק! היא מורה גרועה...אבל מה לך ולזה?

דליה: אז ככה, גרשון, השותף הבכיר במשרד קרא לי היום, הוא רוצה שאני אקח את התיק שלה, היא רוצה לתבוע אותו...

דגן: (בהלם) לא מאמי, את לא תעשי לי את זה, אני מבקש שלא...

דליה: זה המקצוע שלי...

דגן: אבל זה הקידום שלי...

דליה: אני מרגישה שאני חייבת...

דגן: (משנה גישה) מאמי למה להתווכח דווקא ביום הסקס שלנו...

דליה: אבל...

דגן: (עוצר אותה בנשיקה)...

 

תמונה ארבע:

( דגן נכנס לכיתה )

דגן:  בוקר טוב חברים. היום אני רוצה לדבר אתכם על משמעת.

אמיר: המורה, העבודות שלך...

דגן : תניח אותם על השולחן אמיר. (אמיר אוסף את העבודות ומניח אותם על השולחן) תודה אמיר. שב בבקשה. אז כמו שאמרתי חברים. היום אני רוצה לדבר אתכם על משמעת.

דניאל: המורה. אתה זוכר שהיום אני צריך לצאת חצי שעה מוקדם יותר לאימון.

דגן: אני יודע. שב בבקשה. אני חושב שזה יעניין אתכם. אז על מה דיברתי קודם? אה, כן. משמעת.

יעלי: אנחנו ממש חזקים במשמעת המורה. ( נשמעים צחוקים בכיתה)

דגן:  אני שמח שזה מצחיק אתכם. אבל זה עניין רציני. אני מדבר על עוצמה וכוח על ידי משמעת.

דנה: נשמע טוב.

דגן: מי כאן רוצה להרגיש חזק?

אמיר : מי לא?

דניאל: אני עוד חייב לך, שלא תחשוב ששכחתי.

דגן: מי רוצה להרגיש עוצמה?

יעלי: מה זאת אומרת, ברור שכולם רוצים.

דגן: יעלי את רקדנית לא?

יעלי: זה החלום שלי.

דגן: כמה שעות את מתאמנת ביום?

יעלי: שלוש שעות לפחות.

דגן: משמעת. כוח רצון. עוצמה. דניאל, כדורסל?

דניאל: שלוש שעות ביום. מיד אחרי בית הספר.

דגן: יפה. אמיר, אתה רוצה להיות סופר לא?

דניאל: נו, הומו או לא הומו?

דגן: דניאל.

דניאל: סליחה המורה.

דגן: אמיר?

אמיר: שעות של כתיבה בלילה שאף אחד לא רואה.

דניאל: בטח שאף אחד לא יראה. אף אחד לא רוצה לקרוא את השטויות שאתה כותב.

דגן: דניאל!!!

דניאל: סליחה המורה.

דגן: אל תגיד לי סליחה. תגיד לאמיר.

דניאל: סליחה אמיר.

אמיר:  וגם קריאה-

דגן: כמובן. קריאה היא חשובה כדי להעשיר את הידע. דנה?

דנה: אני לא יודעת מה אני רוצה להיות.

(צחוקים)

דנה: טוב נו. די. לא כולם צריכים לדעת בגיל כה צעיר מהם רוצים להיות.

דגן: זה בסדר. דנה צודקת. לא כולם צריכים לדעת בגיל כה צעיר כמו שלכם מהם רוצים להיות. בשביל זה יש לכם את בית הספר. כדי לשאול את עצמכם שאלות חשובות כמו אלו.

דנה: תודה המורה.

דגן: אבל לכל המקצועות האלו שציינתי, ואחרים, יש מכנה משותף. כוח רצון, משמעת, ועוצמה שנבנית מתוך כוח רצון והמשמעת יחדיו.

יעלי :  מה אתה מדבר? אתה מרמז שאנחנו לא קורעים את התחת על הבגרויות המזדיינות שאתם מכריחים אותנו לעשות.

דגן: עלית על נקודה מעניינת.

יעלי: על איזו נקודה?

דגן: מכריחים אתכם לעשות. זה לא משהו שאתם רוצים לעשות מבחירה חופשית.

דנה: כאילו שאתה והמורים האחרים היו נותנים לנו לעשות מה שאנחנו רוצים?

דגן: בואו ונניח, שלרגע אחד כן. בואו ונניח שאני מציע לכם הצעה. הצעה להשיג כל מה שאתם רוצים על ידי שני מרכיבים מאד פשוטים, כוח, ומשמעת. מה אתם אומרים, הייתם לוקחים את ההצעה?

יעלי: אתה יכול להיות יותר ספציפי?

דגן: יש משהו שאנו יכולים לעשות בכיתה שלנו. כדי להרגיש את הכוח שלנו.  את העוצמה שלנו כקבוצה. את המשמעת שאנחנו כל כך זקוקים לה, וכל כך צריכים אותה כדי להצליח בחיים. אתם רוצים לנסות?

דניאל: ( מסתכל בשעון, קם מכיסאו ) המורה יש לי עוד רבע שעה.

דגן: אני יודע, שב. יש לי בקשה, קומו ותסתובבו באופן חופשי, כשאבקש מכם לצאת החוצה, צאו החוצה מהכיתה הכי מהר שאתם יכולים?  וכשאני אגיד, עכשיו, כולם נכנסים במהירות לכיתה ומתיישבים בכיסאות שלכם. נשמע מסובך?

דנה: ממש לא. (כולם מסתובבים)

דגן: החוצה.

כולם: (מתברדקים ולבסוף יוצאים)

דגן: גו. ( כולם נכנסים)

דגן: רע מאוד, מעל דקה לפעולה פשוטה כל כך! ומה אם הייתה פורצת שריפה בכיתה והייתם נדרשים להתפנות במהירות? שוב לקום, ולעשות את זה שוב...

כולם: (מנסים לצאת ויוצרים פקק ליד הדלת)

דגן: גו. ( כולם נכנסים. ) חצי דקה, קצת יותר טוב, אני מאמין שאתם מסוגלים ליותר... עוד פעם, ועכשיו יותר מהר.  החוצה. ( כולם יוצאים)

אמיר: (נעמד ליד הדלת כסדרן ודוחף אותם החוצה באופן מסודר)

דגן: גו. ( כולם נכנסים. ) מעולה. יפה מאוד אמיר, זאת יוזמה, זאת נקיטת פעולה. כולכם עמדתם בכבוד רב במשימה. הוכחתם שכשאתם רוצים-אתם יכולים!  עכשיו נתקדם, נמציא עוד חוק אחד בכל פעם שאני פונה אליכם. אתם מתיישבים בישיבה הנכונה. לפני שאתם עונים תשובה אתם אומרים: מר דגן, מובן? בואו ננסה את זה. דנה, מתי פרצה מלחמת העולם השנייה?

דנה: אני לא זוכרת.

דגן: תשובה, לא נכונה. אמיר, תזכיר לדנה, מה לימדתי אתכם?

אמיר: מר דגן, 1.9.1939

דגן: תשובה נכונה ומדויקת, אמיר. כל הכבוד. לאיזו מדינה פלש היטלר ב- 39, דניאל?

דניאל: (מסתכל בשעון שלו, הולך לכיוון הדלת)

דגן: אני אחכה עוד הרבה זמן, דניאל? יעלי?

יעלי: (נעמדת) מר דגן, פולין.

דגן: דניאל, לאיזו מדינה פלש היטלר לראשונה ב39?

דניאל: מר דגן, לפולין.

דגן: תודה רבה באמת. תזכרו תמיד תשובות קצרות. דנה מי היה ראש הממשלה בבריטניה?

דנה:  מר דגן, צ'מברלין.

דגן: טוב מאד. משמעת. כוח רצון, ועמידה בזמנים. דניאל.

דניאל:  כן מר דגן?

דגן: האימון שלך. אתה משוחרר דניאל.

דניאל: מר דגן. אני מעדיף להיות פה.

דגן: אתה בטוח, דניאל?

דניאל: כן מר דגן. אני בטוח.

דגן: יפה מאד דניאל. מה היה השם המפלגה, של היטלר. דנה...

דנה: הנאציו....

דגן: ( דופק על השולחן)

דנה: מר דגן, מפלגת הפועלים, הנאציונל סוציאליסטים.

דגן: מי היו האנשים שהיטלר וחבריהם שמו במחנות דגן. אמיר?

אמיר: מר דגן, יהודים, צוענים, והומוסקסואליים.

דניאל: חבל שלא חיית בתקופה הזאת. סוף סוף היינו נפטרים ממך!

דגן: ( דופק על שולחן) דניאל!

דניאל: מר דגן סליחה.

( צלצול נשמע. אף אחד לא זז.)

דגן: יפה מאד. למחר לקרוא את הפרק על כיבוש פולין ולהיות מוכנים לשאלות.

( כל הכיתה יושבת זקופה, דגן אוסף את החפצים שלו.)

דגן: משוחררים.

( יוצא מהכיתה.)

דניאל (לאמיר): השיחה שלנו לא נגמרה פה.

הדהוד פטיש נשמע.


תמונה חמש:

( אור ספוט, מאיר את דנה)


דנה:  כבודו. בית המשפט.  כן. זה נכון. לא הייתי תלמידה מקובלת  עד האחווה. לא שלא היו לי חברות,  או חברים. היו. אבל מעולם לא היו לי את החברים המגניבים. כך שתמיד הייתי, בצד. כאשר עברנו לתיכון חדש, החלטתי שהפעם זה יהיה אחרת. הפעם אני לא אתן לכל הקודים התנהגותיים המוכרים שלי להשתלט עלי. הפעם אני יהיה זאת שתהייה במרכז. לכן בהתחלה לא רציתי לצאת אמיר. חנונית יודעת לזהות חנון מקילומטרים. לא רציתי שעוד פעם יחזור הסיפור על עצמו. אתה יכול להגיד ש... ניצלתי את אמיר, שברגע שהוא הפך להיות דמות מרכזית באחווה אז... (פאוזה) אבל זה לא פשע, זה לא פשע לרצות להיות מקובלת!


(הדהוד פטיש בית המשפט נשמע)

תמונה שש :

המנהל: אני חייב להבין מה עשית שם? כל הרשתות החברתיות של בית הספר מדברות על השיעור הבוקר.

דגן: שום דבר מיוחד חוץ ממשמעת גדעון.

המנהל: משמעת?

דגן: אתה לא מבין כמה התלמידים האלו זקוקים למשמעת.

המנהל: מועצת התלמידים של בית הספר מזיינת לי את השכל שאנחנו מחמירים איתם, שאנחנו מקפידים איתם יתר על המידה, שהם לא יכולים להתמודד עם המטלות הרבות שאנו נותנים להם. אתה בא הנה פתאום ומה אתה אומר בעצם?

דגן: שב גדעון, אני אסביר לך הכל.

המנהל: לא רוצה לשבת.

דגן: לא יכול לדבר איתך ככה כשאתה עצבני...

המנהל: טוב, אז מה אתה אומר?

דגן: שהם רוצים בדיוק ההיפך.

המנהל:  ההפך?

דגן: הם מנסים אותנו. הם מאיימים עלנו עם ועד הורים, ואנחנו אנחנו מה? אנחנו פוחדים מהם... מה יגיד ועד ההורים? ואני אומר קבינימט ועד ההורים! אנחנו צריכים להראות לתלמידים כאן, מי הבוס. השיעור שלי היום, הבוקר, הראה לי באופן ברור וחד שזה בעצם מה שהם צריכים!

המנהל: אתה לא חושב שאתה להוט מידי ממה שקרה הבוקר.

דגן: אתה בעצמיך הראית לי מה רץ ברשתות החברתיות. רצית הוכחה קיבלת הוכחה. את דניאל אתה מכיר?

המנהל: מי לא מכיר את דניאל.

דגן: בבקשה. איך היית מגדיר אותו?

המנהל: חוץ מכדורסל, שום דבר לא מעניין אותו.

דגן: היום הוא נשאר בכיתה עד סוף השיעור. היית מאמין?

המנהל: בגלל הדינאמיקה הקבוצתית שלך.

דגן: לא, בגלל המשמעת.

המנהל: מה אתה בעצם מבקש?

דגן: אני רוצה לנסות עוד כמה דברים בניסוי.

המנהל: כמו למשל?

דגן: אני עדיין לא יודע. אבל אני חושב שישנה עוד דרך ארוכה. שהיום רק נטענו את היסוד.

המנהל: אתה יכול להבטיח לי שאף הורה לא יצייץ?

דגן: ראית פעם הורה שמתלונן שהציונים של הילד שלו גבוהים?

המנהל: אתה יודע מה אני אתן לך להמשיך בניסוי שלך.

דגן: אתה לא תתחרט.

המנהל: אבל בתנאי אחד.

דגן: אני מקשיב.

המנהל: אני רוצה תוצאות.

דגן: קיבלת.

המנהל: אם אתה אומר שהניסוי הזה משפר את הציונים שלהם. אני רוצה הוכחה.

דגן: אני אתן להם מבחן ביום חמישי.

המנהל: ועוד דבר אחד

דגן: דבר.

המנהל: שהכול יהיה חוקי.

דגן: דמוקרטיה. סגור.

המנהל:  אה, ודרך אגב, עוד משהו, שמעתי שאשתך, נכנסת לשותפות אצל גרשון.

דגן: זאת רק שמועה, שום דבר עדיין לא סגור.

המנהל: שמעתי שגב' ריקי, ניגשה למשרד שלהם.

דגן: אתה יכול להיות רגוע, זאת אשתי. היא עושה את מה שאני אומר לה...

המנהל: אני לא רוצה צרות דגן.

דגן: אתה יכול להפסיק לדאוג, לא יהיו צרות. אני מבטיח לך!

המנהל: יש לי תכניות גדולות בשבילך. אני סומך עליך!

הדהוד פטיש בית המשפט נשמע.

 

 

 

תמונה  שבע:

דגן: כבוד השופט.  אני בעצמי לא האמנתי כמה מהר. התלמידים שלי יאמצו את השיטה. אני חשבתי לתומי שזה ייקח הרבה זמן. אבל השינוי קרה יותר מהר ממה שצפיתי. זאת הייתה ההוכחה, וזאת עדיין ההוכחה שאנחנו במערכת החינוך שלנו טועים. שאנחנו טעינו לכל אורך הדרך, ואין שום בושה, בלקום ולעמוד מול כולם, ולהגיד: "חבר'ה טעינו". אז בואו ונתקן לפני שיהיה מאוחר מידי.

 

הדהוד פטיש בית המשפט נשמע

 

תמונה שמונה:

דגן נכנס לכיתה, התלמידים יושבים בישיבה שהם למדו בשיעור שעבר.

דגן: בוקר טוב לכולם.

כולם: כוח, משמעת, רצון, עמידה ביעדים.

דגן: טוב. מספיק עם השטויות. יש לנו הרבה חומר ללמוד. המתכונת מתקרבת.

דניאל: מר דגן אנחנו מאד רציניים.

דגן: דנה?

דנה: מר דגן, אתה אמרת שנוכל להצליח יותר אם נהייה ממושמעים.

יעלי: מר דגן, החלטנו לנסות את השיטה שלך.

אמיר: מר דגן, אנו לגמרי מאמינים בשיטה הזאת.

דניאל: מר דגן, קצת משמעת לא תזיק לנו.

דגן: משמעת דניאל, אתה? 

דניאל: כן. מר דגן. משמעת.

דגן: (משנה את פניו) או קי . אתם ביקשתם. אבל... משמעת, כוח רצון, עמידה ביעדים, הם רק דבר אחד. יש עוד דבר לא חשוב פחות משלושת הדברים שציינתי זה עתה. מישהו יכול להגיד מהו הדבר הרביעי. אמיר?

אמיר: מר דגן, קהילה.

דגן: כל הכבוד אמיר. קהילה. למה קהילה היא דבר כל כך חשוב  יעלי.

יעלי:  מר דגן, בלי קהילה, אנו אנשים בודדים.

דגן: יפה מאד יעלי,  ומהו הדבר החיוני ביותר בשביל קהילה דנה?

דנה: מר דגן , קהילה צריכה שתהייה בנויה סביב חוקים.

דגן: כי מהו החוק, אמיר?

אמיר: מר דגן, החוק, הוא המוסר.

דניאל: מר דגן,

דגן: כן דניאל.

דניאל: החוק הוא הכול. החוק הוא מעל לכל.

דגן : יפה מאד. אבל אני רוצה להוסיף על כך. קהילה זה לא רק אוסף של אנשים. קהילה זה גם להרגיש חלק ממשהו שהוא יותר גדול מעצמך. יותר חשוב מעצמך. זאת הרגשה של קבוצה. זאת הרגשה של נבחרת. זאת הרגשה של תנועה.

יעלי: מר דגן, אני חושבת שצריכה להיות לקהילה שלנו סיסמה משלה.

דגן: יפה מאוד. אכן צריכה להיות לנו סיסמה. הסיסמה שלנו תהייה... "כוח על ידי משמעת, כוח על ידי רצון, כוח על ידי פעולה".

(כולם נעמדים, וחוזרים אחרי הסיסמה . דגן מופתע מהספונטניות שנוצרה)

דגן: אבל עכשיו, אנחנו צריכים עוד דבר אחד. אנחנו צריכים סמל. סמל שיבטא את הקהילה שלנו

אמיר: מר דגן, אני חושב שיש לי רעיון לסמל שיכול לבטא את הקהילה.

דגן: בבקשה אמיר.

אמיר: (מגיע ללוח, ומצייר שני אנשים אוחזים ידיים)

דגן: מדוע הסמל הזה אמיר?

אמיר: מר דגן, אלו שני אנשים שאוחזים ידיים יחד, מר דגן זה מייצג את הכוח.

דגן: יפה מאד אמיר, "היחד" מייצג גם את האחווה ששוררת בין שני האנשים האלו, וזה יהיה שם התנועה שלנו. "אחווה". אתה יכול לחזור לשבת אמיר. יעלי, מה הסיסמה שלנו?

יעלי: מר דגן, כוח על ידי משמעת, כוח על ידי רצון  כוח על ידי פעולה.

דגן: יפה מאד, דנה, מהי הסיסמה שלנו?

דנה : מר דגן, כוח כל ידי משמעת, כוח על ידי רצון, כוח על ידי פעולה.

דגן: דניאל, מהי הסיסמה שלנו?

דניאל: מה דגן, כוח על ידי משמעת,  כוח על ידי רצון, כוח על ידי פעולה.

דגן:  אמיר, מהי הסיסמה שלנו?

אמיר : מר דגן, כוח על ידי פעולה, כוח על ידי רצון,  כוח על ידי משמעת.

דגן: כי האחווה היא מעל לכול.

כולם: כי האחווה היא מעל לכול!!!

דגן: אני גאה בכם חברי תנועת האחווה. אבל יש עוד דבר אחד חשוב.  כדי לדעת שאנו ראויים לתנועה, והתנועה ראויה לנו. אנו צריכים להוכיח שאנו מצוינים בכל. לכן, ביום חמישי, על הבוקר, יהיה לכם מבחן על כל החומר שנלמד בשלושת השבועות האחרונים. אני דורש מכולכם ציון לא פחות מתשעים. האם זה מובן, חברי תנועת האחווה?

כולם: מר דגן, זה מובן לנו, כוח על ידי משמעת, כוח על ידי רצון, כוח על ידי פעולה.

( צלצול נשמע)

דגן: משוחררים אחווה.

הדהוד פטיש בית המשפט נשמע.

תמונה  תשע 

דגן: זה פסיכי לגמרי. תסתכלי מה זה.

דליה: אתה עדיין בפייסבוק?

דגן: החבר'ה שלי לא מפסיקים לדבר על האחווה.

דליה: אתה לא לוקח יותר מידי ברצינות את הניסוי הזה?

דגן:  תראי איך הם מתלהבים מהניסוי הזה. יעלי רושמת בפייס: "היום למדנו בשיעור משהו על משמעת. מתברר שאנו די מזלזלים בערך הזה, מורי בית הספר לא רוצים לקלקל אותנו, הם לא רוצים שנחשוב כמו מכונות, הם רוצים להקנות לנו משמעת כדי שנוכל לחשוב בזכות עצמנו". ילדה בכיתה יב, כותבת את זה.

דליה: ריקי הייתה היום במשרד.

דגן: תקשיבי חשבתי על זה.

דליה: גם אני חשבתי על זה.

דגן: אם את לוקח את התיק את הזה, למה שלא תייצגי את גדעון.

דליה:  אני לא מאמינה שאתה בכלל חושב על זה.

דגן: אני לא רוצה למנוע ממך להתקדם בעבודה.

דליה: אתה לא מבין שהתיק הזה חשוב לי.

דגן: גם מקום העבודה שלי חשוב לי.

דליה: אם אני ייצג את גדעון יגידו שמדובר בניגוד אינטרסים.

דגן: ומה עם ניגוד האינטרסים ביני ובינך?

דליה:  אתה זוכר שסיכמנו פעם שהעבודה לא תשפיע על מערכת היחסים שלנו?

דגן: ובדיוק בשביל כך אני מבקש ממך, תרדי מהתיק הזה.

דליה: למה תמיד אני זאת שצריכה לוותר.

דגן: בשבילי. רק הפעם.

דליה: אני לא יודעת.

דגן: את לא חושבת שהגיע הזמן לילד?

דליה: איך ילד קשור עכשיו?

דגן: עשר שנים את חופרת  שאת רוצה ילד, אז עכשיו בא לי ילד. זה יעשה לך טוב, תתעסקי בבטן היפה והמתעגלת, לא תצטרכי לקחת תיקים...אני אהיה מנהל בית ספר...

דליה: אני לא מאמינה לך שאתה "שולף את השפן הזה רק כדי להרחיק אותי מהתיק הזה...

דגן: התיק של ריקי יהרוס אותנו.

דליה: טוב, אני אחשוב על זה. בוא לחדר שינה.


הדהוד פטיש בית המשפט נשמע.





תמונה עשר

יעלי:  המנהל, רצית לדבר איתי?

המנהל: כן . יעלי. תראי יעלי. את בחורה שאני יכולה לסמוך עליה.

יעלי: המנהל, תודה.

המנהל: אני מחשיב אותך כבחורה מאוד אחראית. יעלי.

יעלי: המנהל, תודה.

המנהל: תראי, אני שומע כל מיני שמועות על מה שהולך אצלכם בכיתה.

יעלי: המנהל, אתה מתכוון לשיעור היסטוריה.

המנהל: כן, יעלי. יש לי כל מיני ספקות בקשר למה שמר דגן עושה אתכם.

יעלי: המנהל, ספקות לא צריך שיהיו לך. מה שמר דגן עושה איתנו. זה הדבר הטוב ביותר שקרה לכיתה שלנו.

המנהל: מה שאני פוחד שהאחווה לא תהפוך להיות כת.

יעלי: המנהל, אתה יכול להיות בטוח שהאחווה היא הדבר הכי רחוק מכת. האחווה מנוהלת בצורה דמוקרטית ביותר.

המנהל: אני יכול לסמוך עלייך שכך הם פני הדברים?

יעלי: המנהל, אתה יכול להיות בטוח, שאל את ההורים של דניאל, פעם ראשונה שהם רואים אותו ממש לומד.

המנהל: דניאל לומד?

יעלי: המנהל, גם אני לא מאמינה לכך. אבל זאת עובדה.

המנהל: אני שמח מאד לשמוע זאת.

יעלי: המנהל, אני אפילו לא רואה אותו בגלל שהוא משקיע את רוב זמנו בלימודים.

המנהל: אם כך אני רגוע. (נשמע צלצול) משוחררת.

יעלי: תודה המנהל.

הדהוד פטיש בית המשפט נשמע.


תמונה אחת עשרה 

לילה. אור מאיר את אמיר לומד בחדרו, אור נוסף מאיר את דנה לומדת, אור נוסף מאיר את יעלי ואת דניאל לומדים לקראת המבחן מחר. דנה מתקשרת אל אמיר.

דנה: תגיד, אתה מצליח להבין משהו  מהחומר הזה?

אמיר: הפעם, מר דגן ממש אתגר אותנו.

דנה: אני לא מצליחה למצוא לא את ידיי ולא את רגליי פה.

אמיר: את רוצה לבוא אליי. אני יכול לעזור לך.

דנה: עכשיו? אתה יודע מה השעה?

אמיר: צריך להגיש את השיעורים עד הבוקר.

דנה:  או קי. אני אדבר אם אבא שלי שיקפיץ אותי אליך.

אמיר: סבבה. אני מחכה לך.

דנה: נתראה עוד מעט.

אמיר: תזכרי, כוח על ידי משמעת ,כוח על ידי רצון, כוח על ידי פעולה. אנחנו נעבור את זה ביחד.

אור נכבה על אמיר ודנה.

יעלי מנסה ללמד את דניאל, אבל דניאל רוצה לנשק אותה.

יעלי: אני לא יכולה ככה. אתה רוצה ללמוד או לא.

דניאל: ללמוד. ללמוד. ללמוד.

יעלי: אתה זוכר, מה מר דגן אמר.

דניאל: כולנו צריכים לקבל לפחות תשעים

יעלי: בדיוק. לפחות תשעים.

דניאל: את לא חושבת שזה קצת מוגזם?

יעלי: לא יזיק לך להכניס קצת שכל לקודקוד.

דניאל: אז את רומזת שבעצם

יעלי: לא אמרתי את זה.

דניאל: תוכיחי.

יעלי: מה אתה רצה?

דניאל: את יודעת.

יעלי: אבל רק אחת.

דניאל : אבל כזאת שתיתן כוח להמשך הלימודים.

מתנשקים.

יעלי: יאללה חוזרים ללימודים.

דניאל: את אכזרית.

יעלי: כוח על ידי משמעת, כוח על ידי רצון, כוח על ידי פעולה.

אור מאיר את דנה ואת אמיר

דנה: בואנה אתה גאון.

אמיר: אני לא מאמין שאת כאן.

דנה: שמע אתה אלוף.

אמיר: אני לא בטוח שאני זכאי לכל המחמאות האלו.

דנה: אל תצטנע לי עכשיו.

אמיר: זאת עבודה משותפת  של שנינו.

דנה: כן. כן. אבל בעיקר שלך.

אמיר: כבר מאוחר.

דנה: כבר אחרי שתיים.

אמיר: את יכולה להישאר לישון פה... לא בחדר שלי, אני מתכוון... יש  לנו חדר נוסף.

דנה:  אולי דווקא אני רוצה להישאר לישון יחד אתך.

אמיר: את בטוחה?

דנה: לא יודעת.

אמיר: דנה ...

דנה:  אני כזאת דפוקה.  כל החיים שלי תמיד רציתי את מה שאין לי... תמיד קינאתי ביעלי שיש לה את דניאל.

אמיר: תמיד אנחנו רוצים את מה שאין לנו.

דנה: אבל אתה מעולם לא ויתרת עלי.

אמיר: לא יאמן מה שקהילה עושה.

דנה: מר דגן צודק. קהילה מקרבת לבבות.

אמיר: אני תמיד אהבתי אותך. מהרגע הראשון שראיתי אותך.

אור נכבה על הזוגות. הדהוד פטיש נשמע.


תמונה שתיים עשרה

כשהאור מאיר שוב, התלמידים שקועים בכתיבת המבחן. דגן מסתכל על השעון.

דגן: אחווה, נגמר הזמן. אמיר נא לאסוף את המבחנים.

אמיר ניגש לכל אחד מהחברים ואוסף את המבחנים.

דגן : איך היה לכם, אחווה.

כולם: מר דגן מצוין.

דגן: אני מרוצה אחווה, אני מקווה שאתם זוכרים שכולכם חייבים לקבל מעל ל-90 במבחן הזה.

( נשמע צלצול. כולם מחכים לפקודה של דגן )

דגן: משוחררים. אמיר, אני רוצה שתישאר. אני רוצה לדבר איתך.

אמיר: מר דגן, אני לרשותך.

דגן: איך אתה מרגיש עם כל השינוי שחל פה אמיר?

אמיר: מר דגן, נפלא.

דגן: שנינו יודעים שהיו לך קשיים חברתיים לפני הניסוי. איך אתה מרגיש עכשיו.

אמיר: מר דגן, אני מרגיש שסוף סוף אנחנו באמת קבוצה. כיתה של ממש. שיש לנו כוח מר דגן.

דגן: איך זה מתבטא?

אמיר:  מר דגן, מתייחסים אלינו בכבוד בבית הספר. אתה צריך לראות בחדר האוכל... מפנים לנו מקום כחברי האחווה.

דגן:  אני יודע שהתעללו בך קודם כמה בריונים, מהשכבה המקבילה.

אמיר: מר דגן, הם כבר לא. עכשיו כשאני הולך במסדרון בית הספר, הם מפנים לי את הדרך. הם אומרים לי "בוקר טוב אמיר", "אתה צריך משהו, אמיר?", זה עולם אחר.

דגן: אני תוהה אם תוכל לקחת תפקיד מרכזי באחווה.

אמיר: מר דגן, זה יהיה לי כבוד.

דגן: מצוין, אמיר, מצוין, זאת התשובה שרציתי לשמוע.

אמיר: מר דגן, על איזה תפקיד חשבת?

דגן: עוד מוקדם להגיד אמיר, אבל בבוא הזמן, אתה תדע. אבל בינתיים אני רוצה שזה יישאר ביננו.

אמיר: מר דגן, כמובן.

דגן: אני צריך ממך טובה ענקית.

אמיר: מר דגן, בהחלט.

דגן: במפגש שלנו היום. אנו נקבע חוקים לקבוצה. אני צריך שתעקוב אחרי חברי התנועה. אני צריך, שתגיד לי ישירות, מי אינו נשמע לחוקי הקבוצה. אתה חושב שתוכל לעמוד בכך?

אמיר: מר דגן, בהחלט!

דגן: טוב מאד. נתראה בשיעור.

אמיר: תודה! מר דגן!

דגן: כוח על ידי משמעת.

אמיר: כוח על ידי רצון,  כוח על ידי פעולה.

( דגן מבצע הצדעה. אמיר מחזיר הצדעה ויוצא מהכיתה.)

 

תמונה שלוש עשרה

דגן: המנהל, יש לך רגע אלי?

המנהל: (בחיוך רחב) תפתיע אותי...

דגן :  בבקשה! (זורק אליו את ערמת המבחנים) הציון הכי נמוך תשעים וחמש.

המנהל: (באכזבה גדולה) שטויות, נו 95, מה זה 95...

דגן: (מאוכזב מגישת המנהל) כל זה רק כתוצאה מהמשמעת...

המנהל: דיברת עם אישתך? איך היא הגיבה? אני דיברתי עם ראש העיר עליך...

דגן: כן? מה הוא אמר?

המנהל: הוא אמר שאם אני ממליץ עליך, אז כנראה שאתה האיש המתאים...אבל...אתה יודע, הא בהא תליא...תעשה מאמץ, אל תכשיל את המינוי שלך...

דגן: כן גדעון, אל תדאג גדעון...

 

 ( הדהוד פטיש בית המשפט נשמע.)

תמונה  ארבע עשרה

 ( מר דגן נכנס לכיתה. )

מר דגן:  בוקר טוב חברים . אני חייב לומר לכם שאני גאה בכם. אתם הוכחתם שעל ידי כוח רצון, משמעת, אתם יכולים לעמוד ביעדים. ( מוציא את המבחנים שלהם) הציונים הגבוהים ביותר בבית הספר. זה רק מוכיח שאתם רוצים משהו, אי אפשר לעצור בעדכם. דניאל תשעים וחמש, ( מחיאות כפיים) יעלי, תשעים ושבע, דנה תשעים ושמונה, אמיר מאה. (מחיאות כפיים)

כולם: כוח על ידי משמעת, כוח על ידי רצון, כוח על ידי פעולה.

מר דגן: וזוהי רק ההתחלה, חברי האחווה.

דנה: מה זה אומר, מר דגן?

מר דגן:  ציון שהוא פחות מתשעים  ולא רק בהיסטוריה. לא מקובל על תנועת האחווה. אנו צריכים להיות הטובים ביותר מכולם. כדי שנהייה הטובים מכולם, אנחנו חייבים להיות מצטיינים. כדי להיות מצטיינים אנו חייבים לעזור לחברים שלנו. מי שחלש במתימטיקה, וחזק בספרות עוזר אחד לשני, החזק במתימטיקה, עוזר לחלש בספרות וכך הלאה. הדדיות. ערך עליון, בתנועת האחווה.  זה מובן קבוצת האחווה?

כולם: מר דגן, בהחלט.

מר דגן: אנו נראה לכל בית הספר שאנו הכיתה הטובה ביותר. 

דנה: אבל יש כאלו שאינם...

מר דגן: אין דבר כזה לא יכול בתנועת האחווה. יש דבר כזה לא רוצה. רצון ומשמעת, כוח ומשמעת... ועוד דבר מהיום, לכולנו יהיו מדים.

דניאל : מדים?

מר דגן: כן מדים. מהיום כולנו נלבש שחורים, שחור יהיה הצבע החדש של כולנו. זה מובן חברי האחווה?

כולם: כן, מר דגן. כוח על ידי משמעת, כוח על ידי רצון, כוח על ידי פעולה.

מר דגן: יעלי?

יעלי: מר דגן.

מר דגן: את טובה באומנות. אני מבקש שתחברי את ההמנון של התנועה.

יעלי: מר דגן יבוצע!

מר דגן: המנון, שישקף את הרוח של התנועה שלנו.

יעלי: מר דגן זה יטופל עד מחר.

מר דגן: לא עד מחר, עוד הערב, בערב את מעלה את ההמנון לקבוצת הווטס אפ שפתחתי. מחר כולכם יודעים את המילים של ההמנון בעל פה. זה ברור תנועת האחווה?

כולם: מר דגן, זה ברור ויטופל מר דגן.

מר דגן: ועוד דבר הכי חשוב.

כולם: מר דגן, אנו אתך.

מר דגן: אנו צריכים לצרף חברים חדשים. בלי כוח אנושי אנו לא שווים שום דבר.

דנה: איך נעשה זאת?

מר דגן: יו טיוב, פייסבוק, שיחות עם חברים, עם ההורים, כל האמצעים כשרים. אני רוצה שמבית הספר הזה, מכיתת יב הזאת, תצא הבשורה. זוהי התחלה חדשה. האחווה: מכשירה את חבריה, למצוינות! האחווה מכשירה את חבריה למשמעת! האחווה מכשירה את עצמה להדדיות חברתית במסגרת התנועה. האחווה מבקשת ליצור אדם חדש שמסוגל להתמודד עם כל מכשול אפשרי. האחווה מבקשת ליצור אדם שהוא אל, לא פחות ולא יותר. האחווה מבקשת ליצור אדם שהוא מעל כוחות הטבע. כי האחווה היא מעל לכול! כי האחווה היא כוח:

כולם: כוח על ידי משמעת, כוח על ידי רצון, כוח על ידי פעולה.

מר דגן:  מצוין. מצוין, חברי האחווה. עכשיו עוד דבר. הבוקר הייתה לי שיחה עם אמיר. אמיר יהיה יד ימיני. העוזר שלי, כל מילה שהוא מוציא, מעתה והלאה היא מילה קדושה. אני אשלח לאמיר את ההוראות של האחווה. אמיר יעלה את זה בווטס אפ. מאותה הרגע, מבחינתכם, כל הוראה שנשלחת היא פקודה. זה ברור חברי התנועה?

כולם: מר דגן, זה ברור.

מר דגן: יפה מאד, חברים. ועכשיו , צאו לסוף שבוע, חברים עד יום ראשון, כל אחד מכם מגייס עוד עשרה אנשים לפחות לתנועה. שיהיה לכם סוף שבוע נהדר. אחווה.

כולם: מר דגן, סוף שבוע טוב.

 

תמונה חמש עשרה

אמיר: שמעתם מה שמר דגן אמר? צריך לגייס חברים חדשים.

דניאל: אבל איך עושים את זה?

דנה: המסיבה של יוסי.

יעלי: רעיון מצוין.

אמיר: אבל צריך לחשוב על טקטיקה נכונה.

יעלי: קודם כל נבוא עם המדים שלנו.

אמיר: טוב.

דנה: איך שנכנס: אנו נעמוד בשורה ונצעק ביחד את הסיסמה של האחווה.

אמיר: מעולה.

דניאל: יעלי, את תכתבי ההמנון ולאחר שכולנו נגיד את הסיסמה שלנו נשיר את המנון

אמיר : מעולה.

דניאל: ואתה תנאם מול כולם.

אמיר: אני?

דניאל: אין יותר טוב ממך. אפילו דגן אמר.

אמיר: אני?

דניאל: אתה העוזר של מר דגן. אתה הנבחר.

אמיר: אני הנבחר.

דנה: ברור. אלא מי.

יעלי: אז כולנו נתראה במסיבה של יוסי.

דנה: קבענו.

אמיר: להתראות מחר.

כולם: כוח על ידי משמעת, כוח על ידי רצון, כוח על ידי פעולה.

הדוד פטיש בית המשפט נשמע.

 

תמונה שש עשרה

אור ספוט מאיר את המנהל, אור ספוט מאיר את דגן.

המנהל: (בכעס גדול) אתה לא חושב שזה קצת מוגזם מדים?

דגן: (עומד ומחייך)

המנהל: עד שמועצת התלמידים הורידה את התלבושת האחידה אתה שוב מחזיר לי אותה. אני כבר רואה את שיחות הטלפון שההורים עושים. אני לא רוצה שנגיע לתקשורת בגלל זה. וגיוס חברים חדשים?  ואני חשבתי שמדובר בללמד את התלמידים איך הגרמנים הלכו אחר המנהיג שלהם!

דגן: אנחנו מדברים על משהו בהרבה יותר גדול. אתה רוצה שבית הספר שלך יהיה בעל הישגים?

המנהל: כן.

דגן: אתה רוצה שהוא  יהיה ברשימת בתי הספר המצטיינים שבו התלמידים עוברים את הבגרות ברמה הגבוה ביותר?

המנהל: כן, כן.

דגן: אז תן לי לעבוד בשיטה שלי. ודרך אגב דיברתי אם אשתי, היא ירדה מהעניין.

המנהל: טוב מאד.


( הדהוד פטיש בית המשפט נשמע)

 

תמונה שבע עשרה

דניאל : ( מכוון את האקדח לעבר מטרה ויורה)

אמיר:  איפה הבנות?

דניאל: הן תכף אמורות להגיע.

אמיר:  כמה זמן לוקח להם להתלבש. מאיפה יש לך את האקדח הזה.

דניאל: מאבא שלי. הוא רוצה שאתגייס לסיירת מטכ"ל.

אמיר: וככה הוא נותן לך להסתובב חופשי אתו.

דניאל: מה הבעיה, אני לא פוגע באף אחד. גם אתה יכול.

אמיר: מה זאת אומרת?

דניאל: אתה רוצה לנסות?

אמיר: מה ? אני?

דניאל:  למה לא. בוא. תחזיק את האקדח.

אמיר: אני לא בנוי לדברים האלו.

דניאל: אני יעשה ממך גבר.

אמיר: למה אתה עושה את זה בשבילי?

דניאל: אתה הנבחר, אפילו מר דגן אמר את זה. ( מוריד את החולצה) קח את האקדח.  ( אמיר לוקח את האקדח) אתה מרגיש את העוצמה שלו?  אל תפחד ממנו.  תחזיק אותו  ישר.  תכוון אל מטרה.

אמיר: איזו?

דניאל:  אל העץ הזה שם.

אמיר:  מה אני אמור לעשות עכשיו?

דניאל: לדרוך אותו.

אמיר: ככה?

דניאל: בדיוק.

אמיר: ועכשיו מה?

דניאל:  תדמיין את האדם שאתה הכי שונא אותו.

אמיר: פעם שנאתי אותך.

דניאל: גם אני, אבל עכשיו...

אמיר: עכשיו מה?

דניאל: עכשיו אני רואה בך את מה שמר דגן רואה בך.

 אמיר: מה זאת אומרת?

דניאל: גם אני הייתי החנון של הכיתה פעם.

אמיר: אתה עובד עלי.

דניאל: לגמרי לא. עכשיו נסה אותו. תדמיין מישהו שאתה שונא ממש

אמיר: אני שונא את אבא שלי.

דניאל: טוב מאד.

אמיר: אבא שלי תמיד מכניס לי מכות רצח, הפחד הכי גדול שלו שלא אשרת בצבא או אהיה הומו.

דניאל: תכוון את כל הכעס שלך לאקדח הזה. אתה רואה את אבא שלך מול העיניים?

אמיר: כן.

דניאל: תביא שאגה.

אמיר:  ( שואג)

דניאל: ועכשיו תירה.

( אמיר יורה.)

דניאל :זה שלך.

אמיר: מה? האקדח.

דניאל: אני נותן לך אותו במתנה.

אמיר: ומה יהיה לך?

דניאל:  אל תדאג, אבא שלי ידאג לי.  בוא צריך ללבוש את המדים לפני המסיבה.

אמיר: בנות?

יעלי ודנה: אנחנו תכף באות.

אמיר: דניאל רציתי לשאול אותך משהו.

דניאל : אני חושב שאני יודע מה אתה רוצה לשאול.

יעלי: נו, אתם מוכנים, אנחנו נאחר למסיבה.

אמיר: תמיד צריך להגיע בשיא המסיבה.

דניאל : אמיר צודק.

דנה:  מה זה האקדח הזה.

יעלי: לא סיפרתי לך, דניאל רוצה להתקבל לסיירת מטכ"ל.

דנה: לא נכון.

יעלי: הוא ניגש למיונים.

דניאל: אני עוד אגרור את אמיר יחד אתי למיונים.

אמיר: אני לא בטוח שאני מתאים.

דניאל: אנחנו נעשה אותך מתאים.

 

תמונה שמונה עשרה:


כולם: כוח על ידי משמעת, כוח על ידי רצון, כוח על ידי פעולה.

אמיר: חברים יקרים, בשמי ובשם חברי תנועת האחווה. אני שמח שהזמנתם אותנו למסיבה. תודה מיוחדת ליוסי שארגן אותה. כפי ששמתם לב קורה משהו חדש בבית הספר. משהו אחר, שונה, מלהיב ומרתק! קמה לה קהילה. קהילה של אנשים שדואגים אחד לשני, שמשקיעים את עצמם למשימה אחת וחשובה. מצוינות! חברי האחווה מתחייבים למצוינות ללא פשרות. לשם כך, כל חברי הקבוצה התחייבו לעזור אחד לשני כדי להשיג את המטרה. הצטרפות לאחווה היא תנאי לערבות הדדית, לכור היתוך, לשאפתנות ולאמביציה. ביום ראשון בשעה שש בערב, תהיינה אסיפה ראשונה, ובה חברים חדשים מוזמנים להצטרף אלינו. אל האחווה. אנו מקווים לראות כל מי שנמצא אתנו מצטרף אלינו, ביחד נשנה את פני בית הספר, ביחד נשנה את פני העיר, ביחד אם ירצה השם, נשנה את פני הארץ. ועכשיו לשירת ההמנון!




כולם:

הבוקר שוב מאיר

ושיר חדש עולה בלב.

לשחר של עולם חדש,

מלא שמחה וגיל.

כאשר עולה השחר,

מתנגן לו שיר חדש,

שיר שהוא שבועה ניצחת,

ההמנון המקודש.

אחווה רק לך נשבענו,

זה סופו של האתמול,

עלובים אי אז היינו,

והיום שולטים בכל.

אחווה נר לרגלינו,

אנו נשבעים רק לה,

היא רצון והיא משמעת,

ואנחנו קהילה.

כי יום יום עולה הבוקר

היא עולה על אחווה

אנו לכבודה נצדיע

בליבנו גאווה.

( הילדים שוב חוזרים על הפזמון ביתר שאת.)

סוף מערכה ראשונה.

 

מערכה שניה

תמונה ראשונה

דניאל:  כבודו, אתה לא מבין. אני חושב שאף אחד לא באמת הבין מה הלך שם. גם אנחנו לא הבנו. אבל זה מה שהיה כל כך יפה באחווה. הרגשנו שאנחנו חלק ממשהו. חלק ממשהו גדול, שאנחנו קהילה. אם היית שואל אותי לפני שנה שאני אוציא תשעים באזרחות או בהיסטוריה, או במתמטיקה. הייתי צוחק עליך, אבל עובדה זה קרה. והכל בזכותו של דגן אילולא דגן כל זה לא היה קורה.

אמיר:  חברי האחווה, הגיעו המבחנים במתמטיקה.

דנה: לא נכון...

אמיר: מר דגן ביקש למסור לכם אותם.

יעלי:  אוו, מאה. כמה אתם?

דניאל: תשעים ותשע...

דנה: תשעים וחמש.

אמיר: יש לנו בגרות באזרחות, חייבים לחזור ללימודים.

כולם: כוח, על ידי משמעת, כוח על ידי רצון, כוח על ידי פעולה.

אמיר: קדימה לעבודה.


תמונה שנייה 

המנהל: בדיוק הייתה לי שיחה זועמת אם אחד ההורים. מה ביקשתי מר דגן?

דגן: אני מניח שעל המסיבה שהייתה ביום שישי אצל יוסי.

המנהל: אתה לא טיפש. מאשימים אותך- שאתה מייסד כת בבית הספר

דגן: כת? זאת שטות גמורה.

המנהל: אתה יכול להבטיח לי שזה לא מה שהולך לקרות כאן. אתה יכול להבטיח לי שהכול הולך כאן בצורה חוקית, ודמוקרטית?

דגן: מישהו יכול להאשים אותי שתלמידי בית הספר נמצאים באטרף של מצוינות?

המנהל: אני רוצה שתסביר את המהלך הזה מול ועד ההורים.

דגן: בשמחה. תקבע לי פגישה איתם.

המנהל: מחר בשש.

דגן: סגור. ( נשמע צלצול טלפון. דגן מתכוון לצאת) 

המנהל: חכה רגע, אתך לא גמרתי עדיין. (לטלפון) כן ראש העיר. כן זה נכון. אני רואה שהשמועה עושה לה כנפיים. כן...  אני יכול להבטיח לך, שעד כה הניסוי שלנו. קוצר הצלחה. אתה ידע, למה שלא תדבר אתה איתו. הוא נמצא פה לצידי. ( לדגן) ראש העיר.

דגן:  לא, לא, כן... כן.... מה? מה  פתאום, ( לוקח את הטלפון) כבוד ראש העיר. אני מבין שאתה נסער, ושההורים מתחילים לשאול כל מיני שאלות... אבל התוצאות מדברות בעד עצמן ראש העיר. הכיתה שלי שהייתה החלשה ביותר בכל בית הספר. נכון לעכשיו מקבלת את הציונים הכי טובים. אתה רוצה לעצור את זה? אני בטוח, לא בטוח, אני משוכנע, שאם יתנו לי יד, אני אוכל, להעביר את השיטה לכל בית הספר. כולנו רוצים בטובת הילדים. כן, כמובן... אני אשמח להיפגש אתך להסביר באופן אישי את הרציו של השיטה. מתי? בשעה שתיים ?  אין שום בעיה. נתראה בלשכה שלך.

המנהל: תשאל אותו אם הוא רוצה שאני אצטרף.

דגן:  הוא שמע אותך. לא, הוא רוצה שאני אגיע לבד. זאת השיטה שלי, ואני יודע להסביר אותה לבד. לא צריך מלווים.

המנהל: חסר לך שאתה לא מקבל את האישור של ראש העיר.

דגן: אתה מכיר אותי כמישהו שרוצה משהו ושלא השיג אותו?

המנהל: לא.

דגן: אז תהייה רגוע. התפקיד שלך זה לקבוע לי פגישה עם ועד ההורים.

צלצול בית הספר נשמע. התלמידים יוצאים.

תמונה שלישית 

אמיר: מר דגן.

דגן: לא עכשיו אמיר.

אמיר: מר דגן זה חשוב.

דגן: כן אמיר.

אמיר: תקשיב לי חשבתי על זה הרבה.

דגן: אין לי הרבה זמן.

אמיר: מר דגן, אני אעשה את זה בקצרה.

דגן: טוב מאד.

אמיר: מר דגן, אני חושב שאנחנו צריכים ללכת עם הניסוי הזה בהרבה יותר רחוק.

דגן: למה אתה מתכוון אמיר?

אמיר: מר דגן,  אני חושב שמעבר לסיסמה ולאידאה שמייצגת הסיסמה שלנו, אנחנו צריכים לנקוט ביד תקיפה. לגבי כל מי שאינו מצטרף לאחווה.

דגן: דבר ברור, אמיר , לאן אתה חותר?

אמיר: מר דגן, אני חושב שאנו צריכים לקבוע תקנון ברור לאחווה.

דגן: שמה הוא אומר?

אמיר: מר דגן, אני חושב שכמו שקבעת בשבילנו מדים. אנחנו צריכים לתת מדים לכל מי שאינו מצטרף לאחווה.

דגן: אתה מתכוון ליצור הפרדה?

אמיר: מר דגן בדיוק כך. לא יכול להיות שחברי האחווה יסתובבו יחד עם אלו שבחרו לא להיות באחווה.

דגן: רעיון מעניין, המשך.

אמיר: מר דגן, אני חושב שאלו שמחליטים לא להצטרף לאחווה, צריכים לעבור קומה. יש שלוש קומות בבית הספר. אלו שיחליטו לא להשתתף באחווה. יעברו לקומה הראשונה.

דגן: אבל לא כולם באותה כיתה.

אמיר: מר דגן, אבל אתה בעצמך קבעת את החוק, שכל אחד עוזר לשני. כיתה יב תעזור ליא , יא יעזרו לשכבת י . בוא נפצל את שכבות הגיל. הגיל לא משחק כאן תפקיד חשוב. מה שמשחק כאן תפקיד חשוב. הוא הכוח שלנו כקהילה והרצון של כל אחד מאתנו לעזור אחד לשני. ביחד אנחנו נוכל לתעל את השיטה החדשה, למשהו בהרבה יותר סוחף. אתה לא חושב שתלמיד כיתה י, אם קצת מאמץ ועזרה יכול לעשות בגרות במתימטיקה ולא לחכות שיגיע ל- יב?

דגן: רעיון מאד מעניין אמיר.

אמיר: מר דגן, זאת תהייה מהפכה של ממש.

דגן: לבטל את רעיון הגיל ובמקום זה להעצים את רעיון האחווה.

אמיר: מר דגן, בדיוק לכך, אני מתכוון.

דגן: יש לי פגישה בשעה שתיים עם ראש העיר. אני אדבר איתו.

אמיר: מר דגן, תסביר לי שככה כולם יוכלו לגמור בגרות בכיתה י.

דגן: ואז נוכל כולנו להתמקד בדבר החשוב ביותר.

אמיר: מר דגן, בדיוק כך.

דגן: תן לי לדבר אתו.

אמיר: אני מחכה לתשובה ממך.

דגן: אני אשלח לך הודעה מיד אחרי תום הפגישה.

הדהוד פטיש בית המשפט נשמע.

צלצול טלפון נשמע.

דגן: כן, שר החינוך, אני מבין ששמעת על השיטה החדשה. כן...

אני אשמח מאד לפגוש אותך, כן שר החינוך, כמובן שר החינוך, גדעון לא ידע על כך. כמובן, לא... לא.. מה פתאום... תקשיב שר החינוך, אחד התלמידים שלי עלה על רעיון מצוין. מבריק ממש. אני רוצה לשתף אותך בו...

תמונה  רביעית

שירת ההמנון של האחווה מושרת על ידי דניאל, יעלי, ואמיר.

דנה:  בית המשפט, אני זוכרת את היום הזה. כאילו הוא היה אתמול. הגענו לבית הספר ומר דגן נתן את הפקודה.

דנה מצטרפת לשירת האחווה.

מר דגן: הבוקר הזה, הוא בוקר היסטורי, סדר של עולם חדש, בבוקר זה, בני האחווה מופרדים מאלו שהחליטו מרצונם החופשי לא לקחת חלק באחווה.

מר דגן מצטרף לשירת ההמנון של האחווה.

דניאל: מר דגן חילק את קבוצת המייסדים לנציגי הפינוי. אני הייתי הממונה על פינוי כיתה י.

מר דגן: דניאל?

דניאל: מר דגן?

מר דגן: יש בידך את הרשימה של אלו שלא הצטרפו לאחווה, מכיתה י?

דניאל: מר דגן, הרשימה בידי.

מר דגן: אתה יודע מה לעשות, דניאל, נכון?

דניאל: כן מר דגן.

מר דגן: אם כך צא לדרך.

דניאל: כן מר דגן.

השירה מתחזקת.

מר דגן: בהצלחה דניאל. דנה?

דנה: מר דגן?

מר דגן: הרשימה בידך?

דנה: כן. מר דגן.

מר דגן: את יודעת מה את צריכה לעשות?

דנה: כן מר דגן.

מר דגן: בהצלחה דנה.

דנה: תודה מר דגן.

מר דגן: יעלי?

יעלי: מר דגן?

מר דגן: הרשימה אצלך?

יעלי:  מר דגן הרשימה אצלי.

מר דגן: את יודעת מה את צריכה לעשות.

יעלי:  מר דגן, יודעת ומוכנה.

כל בני החבורה אוחזים במיקרופונים ושרים את ההמנון.

מר דגן: אנחנו בפני עידן חדש. זהו יום היסטורי. הבשורה של האחווה מתפשטת לכל בית הספר. כולי תקווה שלאחר שיישרנו את ההדורים עם וועד ההורים וקיבלנו את האישור מראש העיר. כעת ברור לכל כי אם אנו רוצים שבית הספר שלנו, יהיה בראש רשימת בתי הספר המצטיינים בארץ. אנו לא יכולים להרשות לעצמנו הפרעות, או ספקות, בתהליך שמתבצע כעת בבית הספר. מהסיבה הזו, החלטנו שהסמכויות של מועצת התלמידים מבוטלות מרגע זה. קיומה של מועצת התלמידים בבית הספר נקבעה ברוב דמוקרטי כלא חוקית. ההחלטה על המשך הניסוי התקבלה פה אחד על ידי ועד ההורים בבחירות דמוקרטיות. רבותיי אנו בדרך למהפכה אמיתית. חברי האחווה צאו לדרך.

שירת ההמנון מתחזקת ומתעצמת על דבריו של דגן, הצעדה ממשיכה על המונולוג של דליה, בסוף המונלוג נכנסת דנה. 

תמונה חמישית:

דליה: כבודו, בית המשפט,  ההיסטוריה מוכיחה לנו שוב ושוב שבני אדם זקוקים לשינוי, ושינוי הוא דבר הכרחי למין האנושי.  ביסודו של השינוי מתקיימת התקווה, אבל כולנו יודעים איך מהפכות מסתימות, ואת המחיר שהן גובות. מהפכות תמיד גובות מחיר יקר, בדמותם של קורבנות, שאת הסיפור שלהם אנחנו לא משמיעים. מה שקורה היום בבית הספר, מזכיר משטרים אפלים, ואין צורך להזכיר בשם לאלו משטרים אני מתכוונת. מה שחמור יותר בעיני, שגורמים ממשלתיים עוקבים בעניין רב, על מה שנעשה כאן בבית הספר ולוחצים על בית המשפט לזכות את מר דגן.  אבל בוא נודה באמת, מר דגן רוצח, אולי, הידיים שלו, לא לחצו על ההדק של האקדח. אבל הוא נתן את ההוראה. בשמו בוצעה הפעולה, ומי שנותן את ההוראות, נכבדי, חייב להיענש, כי אם תזכו את מר דגן, אבוי לכולנו.

 

הדהוד פטיש בית המשפט נשמע.

תמונה שישית:

( בביתו של אמיר, אמיר אוחז באקדח)

דנה:  מאז שדניאל הביא לך את האקדח הזה אתה לא מפסיק להסתובב אתו.

אמיר: זוהי תקופה מסוכנת. אנו חייבים לשמור על עצמנו.

דנה:  אתה בכלל יודע להשתמש בו?

אמיר: אבא שלי לימד אותי.

דנה: אז אני מבינה שהוא בעד מה שקורה בבית הספר.

אמיר: הוא סידר למר דגן פגישה עם שר החינוך.

דנה: כל הסיפור הזה הופך להיות ממש רציני.

אמיר: לגמרי. ( מכוון את האקדח לעבר הקהל(

דנה: אבל אתה לא מתכוון באמת להשתמש בו.

אמיר: רק לצורך הגנה. אבא שלי אומר שגם מר דגן צריך להחזיק אקדח.

דנה: אני לא חושבת שמישהו ירצה לקום נגדנו. אנחנו הכוח הכי חזק בעיר.

אמיר: בכל זאת חשוב להיות מוגנים. אני לא רוצה שיקרה לך משהו רע.

דנה: למה שיקרה לי משהו רע. יש לי אותך שתשמור עלי.

אמיר: את צודקת.

דנה: לא יאמן שאנו גומרים עוד מעט את בית הספר.

אמיר: חשבת מה את הולכת לעשות בצבא?

דנה: אני רוצה להתגייס לצנחנים.

אמיר: הופה. קרבית.

דנה:  אתה תבוא איתי? ( דליה יוצאת לעבר הכיתה, כאשר היא אוחזת במזוודה)

אמיר: לאן?

דנה: לצנחנים.

אמיר: כן. בטח למה לא.( מוריד את החולצה )

דנה:  מה אתה עושה?

אמיר:  את יודעת מה אני רוצה נכון?

הדהוד פטיש בית המשפט נשמע.

תמונה שביעית

( מר דגן נכנס לכיתה. )

דגן: חברי תנועת האחווה, אני שמח לבשר לכם שאני והמנהל, חזרנו עכשיו   מפגישה עם שר החינוך. אני שמח לבשר לכם ששר החינוך, ביקש ממני ומהמנהל באופן מפורש להכין מסמך, שיכלול את כל ההישגים הרבים של התנועה שלנו. אני שמח לבשר לכם ששר החינוך שוקל ברצינות להפוך את התוכנית לכלל ארצית. אני מאד גאה בכם חברים, משוחררים לסוף שבוע ארוך, אנחנו נפגש ביום ראשון.

(מחיאות כפיים)

כולם : כוח על ידי משמעת, כוח על ידי רצון, כוח על ידי פעולה.

אמיר: כבוד השופט. אתה לא יכול להבין מה היה דגן בשבילי, מה מר דגן עדיין בשבילי. מר דגן, הוא האבא שמעולם לא היה לי... אתה לא יכול אפילו להבין את משמעות המילה הזאת בשבילי. אבא.  אם האבא האמיתי שלי מעולם לא הקשיב לי, אז מר דגן הקשיב לי. אם אבא שלי מעולם לא האמין בי, אז מר דגן לא רק שהאמין בי וכולנו, אלא גם נתן לי להנהיג את הכיתה.

מר דגן: משוחררים.

 

הדהוד פטיש בית המשפט נשמע.

תמונה שמונה

הדהוד פטיש בית המשפט נשמע.

דגן: מה את עושה פה?

דליה: קח את המפתח, אני עוברת לגור אצל אימא שלי.

דגן: למה מה קרה?

דליה: כל כך עסוק בדבר הזה.

דגן: לדבר הזה יש שם. האחווה אם לא אכפת לך...

דליה:  רק תגיד את האמת שהאחווה זה כבר מזמן לא ניסוי, אלא זאת התאווה שלך לשלטון.

דגן: צודקת, זה כבר לא ניסוי – זאת מהפכה.

דליה: מהפכה? אתה משתמש בתלמידים שלך כשפני ניסיון לפנטזיות הגדולה שלך, ולא משנה לך המחיר ומספר הקורבנות.

דגן: סיימת? רצית ללכת – בבקשה.

דליה: שתדע, היום הגשתי לבית המשפט את התביעה של ריקי.

דגן: שיהיה לך בהצלחה.(מחזיר לה את הספר)

דליה: שיהיה לך ברור שאני הולכת להילחם בך.

דגן: אדיוס...

הדהוד פטיש בית המשפט נשמע


תמונה תשיעית :

המנהל: ( מדבר בטלפון)  כן אדוני שר החינוך. אני מבין. כן... אל תזבל לי את השכל שאתה משעה אותי מבית הספר, בגלל חוסר הישגים של תלמידי בתקופתי. שננו יודעים טוב מאד בגלל מה אתה משעה אותי. לפחות תהייה גבר  ותגיד את האמת שאתה משעה אותי בגלל ריקי. אתה יודע שלעולם לא יהיה לך מנהל טוב יותר ממני.  אני מבין. אני אפנה את המשרד עוד הבוקר. ( פאוזה) אבל יש לי רק בקשה אחת.  על תמנה את דגן לרשת את מקומי. זאת תהייה טעות איומה. ( פאוזה) אני, מבין...  המינוי  כבר בוצע. אני חייב לומר לך, הלב שלי לא שקט. ( פאוזה)



 

תמונה עשירית

דנה: כבודו, אני זוכרת בדיוק את הבוקר ההוא. אמיר הראה לי בפלאפון שלו את החשודים-

אמיר: אי אפשר לטעות, בבני זונות.

דניאל: צריך לחסל אותם.

יעלי: צריך להביא את זה למנהל.

אמיר: ומה  בדיוק גדען יעשה?

דניאל: אמיר צודק. צריך להביא את זה למר דגן.

אמיר:  אני חושב שאנחנו צריכים לקחת את החוק בידיים. אנחנו האחווה לא?

אמיר: בדיוק כך. משפט שדה.  לא ניתן לאף אחד לפגוע באחווה.

האור יורד על החבורה. אור ספור נשאר על דנה.

דנה: כבודו, דניאל היה אחראי על החטיפה. בחמש בבוקר הובלנו אותם אזוקים אל אולם ההתעמלות.

אמיר: ( לדניאל) דפקנו להם מכות רצח.

דניאל: יללו כמו נקבות מפוחדות.

אמיר: יותר הם לא ישחיתו את בית הספר.

יעלי: אנו לא ניתן לאף אחד לפגוע בשם של אחווה.

אמיר: לא ניתן!

דניאל: לא ניתן!

יעלי: לא ניתן!

דנה: לא ניתן!

אור יורד על בני החבורה. אור ספוט נשאר רק על יעלי.

יעלי : כבודו, אנחנו היינו בטוחים שבזה נגמר הסיפור. לא תיארנו לעצמנו שהם יעזו להתגרות בנו שוב. כמובן שמר דגן לא ידע מהחטיפה, השבענו אותם שהם לא יספרו לאף אחד, הזהרנו אותם שאם עוד פעם הם יכתבו כתובות נעצה על האחווה, הם ישלמו מחיר כבד. אנחנו הזהרנו אותם. אבל הם לא שמעו לנו. בבוקר של מחרת הם כתבו על הקיר:

דניאל: ראיתם מה הנבלות כתבו על הקיר : "לא לסתימת פיות!"

אמיר:  הם מצפצפים עלינו.

דנה:  הם יורקים לנו בפנים.

דניאל: אסור לעבור על זה בשתיקה.

יעלי:   בדיוק כך.

אמיר: ( מוציא את האקדח) חייבים לעלות הילוך.

דניאל: זאת עבירה על החוק.

אמיר: רק בכוח יהיה אפשר ללמד אותם לקח.

יעלי: אתה מבין את המשמעות של המעשה הזה?

אמיר: מר דגן אמר ששר החינוך אישר את הפעילות של האחווה.

דנה:  מדובר ברצח של אנשים.

אמיר: רק בכוח, יהיה ניתן ללמד את כולם אחת ולתמיד מה כוחה של האחווה.

דנה: חייבים להתייעץ קודם עם מר דגן.

אמיר: בואו.

 

תמונה אחת עשרה:

אמיר: מר דגן,

דניאל: הם עשו זאת שוב.

דנה: הבוגדים, עשו זאת שוב.

יעלי: הם לא למדו את הלקח.

דגן: ראיתי את הגרפיטי שלהם זה יטופל בחומרה, איפה הם?

דנה: כלאנו אותם במרתף האודיטוריום.

דגן: מי עוד יודע מלבדנו איפה הם נמצאים?

דניאל: רק אנחנו.

דגן: מה התוכנית שלכם?

אמיר: (מוציא את האקדח) לדרוש צדק.

דגן:  אמיר?

אמיר: כן, מר דגן.

דגן: אתה יודע מה צריך לעשות?

אמיר: כן, מר דגן.

דגן: אז תבצע את מה שאתה צריך לעשות.

אמיר: יטופל ויבוצע מר דגן.

דגן: ואתם חברים, כנסו את כולם לאודיטוריום ושאתם נכנסים אני מבקש שכולם  ישירו את ההמנון. יום חשוב היום.

כולם: כן, מר דגן, כוח על ידי משמעת, כוח על ידי רצון, כוח על ידי פעולה.

דגן: ניפגש באודיטוריום.

תמונה שניים עשר:

קול שירת ההמנון מושר על ידי אמיר, דניאל , דנה, ויעלי. כל חברי הקבוצה קמים ושרים את ההמנון. במהלך השירה, דגן יוצא מהבמה. שירת ההמנון מתחזקת. 

הבוקר שוב מאיר

ושיר חדש עולה בלב.

לשחר של עולם חדש,

מלא שמחה וגיל.

כאשר עולה השחר,

מתנגן לו שיר חדש,

שיר שהוא שבועה ניצחת,

ההמנון המקודש.

 

נשמעת ירייה מפלחת את האוויר.  דגן נכנס לבמה.

דגן: חברים  יקרים, הבוקר חברי האחווה תפסו חבורה של בוגדים שביקשו להתקומם כנגד האחווה. בוודאי ראיתם את הסיסמאות שהם ציירו על קיר בית הספר: "לא לסתימת פיות" . אני שמח להודיע לכם, כי הם כבר לא  איתנו יותר. יהיה זכרם ברוך! 

השירה מתחזקת, דגן מצטרף לשירה. אור עולה על המנהל.

המנהל: תלמידים,  אנחנו עם של לא תרצח. מעשה נורא קרה בבית הספר שלנו. מעולם לא הסכמתי אם הנחת היסוד של מר דגן כי ניתן להקריב דמו של ילד למען רעיון גדול. אני מכבד את החלטת בית המשפט אך לא מקבל אותה. לאור הנסיבות מצפוני אינו מאפשר לי להמשיך בתפקידי ואני מעביר בלב כבד את שרביט המנהל ליורשי מר דגן ומאחל לו הצלחה בתפקידו. ושאלוהים יהיה איתנו.

המנהל עוזב את המשרד.

דגן: חברים יקרים, חברי האחווה. כולכם יודעים מה עברנו במרוצת החודש האחרון. עשו הכול על מנת להחלישנו, להוציא לנו את הרוח מהמפרשים. מה לא אמרנו עלינו: אמרו שאנחנו כת, אמרו שאנחנו תנועה משיחית, תנועה שטנית, שאין לנו מקום בחברה הישראלית. הקטינו את הישגינו, בזו ליכולותינו ולדאבוני הרב, את עיקר האשמות שמענו מאשתי, בראיון ברדיו היא טענה שאנחנו מזכירים לה משטרים אפלים של ימים עברו...נחקרנו כולנו במשטרה.  טולטלנו במערכת משפט אכזרית, נגשו בנו, רדפו אותנו אך הודות לחוסננו, הודות ללכידות שבנו, יכולנו גם להם. כעת חברי האחווה  אנחנו יכולים להישיר מבט. ניצחנו!!! פרוייקט האחווה יקבל מעתה חיזוק נוסף, מה שהחל כניסוי חברתי מקומי הפך עד מהרה למהפכה ארצית. התחלנו בבתי הספר, נמשיך באוניברסיטאות, בבתי החולים, בתי המשפט, בצבא, במשטרה, נהיה למדינת האחווה. ניצחנו: כי אנחנו אנשים טובים,  כי אנחנו שואפים לשלמות, כי אנחנו שואפים למצוינות ואין שום דבר רע בכך. אנחנו הוכחנו כי על ידי  כוח על ידי משמעת, כוח על ידי רצון, כוח על ידי פעולה, אפשר להשיג הכול, וזה בדיוק   מה שאנחנו בדיוק מתכוונים לעשות.

 

קול שירת ההמנון מתחזק אל השירה מצטרף מר דגן.

הבוקר שוב מאיר

ושיר חדש עולה בלב.

לשחר של עולם חדש,

מלא שמחה וגיל.

כאשר עולה השחר,

מתנגן לו שיר חדש,

שיר שהוא שבועה ניצחת,

ההמנון המקודש.

אור יורד. אור ספוט מאיר את המנהל. 


                                        -סוף-