איש ללא שם
איש ללא שם
מונודרמה מאת - רון ישועה
בימוי : רון ישועה.
כל הזכויות שמורות לרון ישועה.
תמונה ראשונה
{חדר חקירות בתחנת משטרה במרכז הארץ.
ענת בחורה כבת שלושים מרשימה בהופעתה בעלת נוכחות חזקה יושבת מול חוקרה בועז .
היא נראית עייפה מאוד, כאילו לא ישנה כל הלילה. אבל יחד עם עייפותה היא מלאת חיים.
כמו אחת שמתכוונת לצאת לקרב של חייה.
אור חזק מאיר על ענת. שאר הבמה חשוכה. עם עלות האור ענת מתפרצת על בועז .
בועז הוא דמות החוקר הבלתי נראה. הקהל מבחינת ענת הוא בועז. }
ענת –
לא. לא. לא. בשום פנים ואופן לא. בועז, אתה שומע אותי, אין מצב שתהיה אחראי על החקירה הזאת.
אל תיתמם. אתה יודע בדיוק מדוע. אחרי כל מה שהיה בינינו? אחרי כל מה שעברנו ביחד? אתה לא תוכל להיות אובייקטיבי. אין מצב.
כן, אני יודעת שאתה מחפש דרך לנקום בי. אני מכירה את כל שיטות החקירה שלך.
אתה מת להפיל אותי בפח, ואל תגיד לי שזה לא נכון.
ואל תגיד, שאתה מנסה למצוא את האמת מאחורי כל הפרשה הזאת ושאין לך שום רגשות אישיים.
אני לא מאמינה לך.
לכן אתה שואל אותי אלף פעמים את אותן שאלות.
כבר אמרתי לך אלף פעמים, אני לא יודעת את שמו.
אני לא יודעת איפה הוא גר.
אני לא יודעת מי ההורים שלו. במה הוא עוסק. ממה הוא מתפרנס.
{פתאום קולטת}
אתה מקנא. אתה פשוט מקנא. האגו הגברי שלך נפגע. זהו, זה העניין!
זאת הסיבה שאתה חוזר לאותה סוגיה שוב ושוב.
כשהכרתי אותך לראשונה לא הפסקתי לתחקר אותך, התעניינתי מאד בעברך, ואיך הגעת לאן
שהגעת. ועכשיו אתה לא מבין. אתה פשוט לא מבין איך אני מכירה בן אדם, ולא שואלת אותו דבר.
לכן, אתה גם לא מוכן לומר לי על מה אני עצורה, על מה אני מוחזקת כאן לילה שלם. משחק איתי משחקים כדי שאני אהיה תלויה בך.
חלק מהנקמה שלך.
אני רוצה תשובות, בועז. ועכשיו. אני מבטיחה לך, אם לא אקבל תשובות אמיתיות.
אכתוב עליך כזאת כתבה, שאתה לא תבין מאיפה זה בא לך. והפעם אני נשבעת לך,
לא ארחם עליך. אני אמסור אותה לאלי.
גם לי יש זכויות. אני מכירה את שם המשחק לא מאתמול.
או קי. או קי.
אני רוצה לדבר עם אלי.
מה זאת אומרת אני לא יכולה לדבר עם אלי? מגיעה לי שיחת טלפון אחת. אני רוצה לדבר איתו.
עוד לא קיבלתי את שיחת הטלפון שמגיעה לי. הוא יאשר את כל הסיפור!
{מתעקשת}
הוא זה שהציע לי לעשות עליו כתבה. הוא מכיר כל פרט בסיפור.
{משנה טקטיקה}
אין בעיה.
אתה רוצה לשמוע אותו ממני. {פאוזה} לא מגורם זר. ממקור ראשון. אני מבינה.
זה מציק לך. אני רואה את זה בעיניים שלך.
איך התאהבתי ככה במישהו זר, שאני לא יודעת עליו כלום, בעוד שלך יש כזאת קריירה.
אתה מרגיש נבגד. לכן אתה רוצה כל כך שאני אשחזר שוב ושוב את כל הפרטים.
כדי להבין מה היה בו שלא היה בך.
{פאוזה ארוכה. משנה טקטיקה}
אל תזלזל בי. אפשר להתאהב במישהו תוך שבוע. שבוע זה הרבה זמן.
{פאוזה ארוכה}
למה התאהבתי בו?
למה לקח לי כל כך מעט זמן להתאהב בו, ואילו אתך לקח לי חצי שנה?
לא יודעת.
אולי, כי הוא הראשון שהצליח לחדור אל חיי בלי כל פחד?
כן. בועז. אתה פחדת ממני פחד מוות. פחדת שאולי, אני טובה ממך.
אל תקשקש שלימדת אותי את כל הטריקים. נכון. לימדת אותי.
אבל בתוך תוכך פחדת, כל פעם שאלי קידם אותי.
אולי הוא אהב אותי כמו שאף אחד אחר לא אהב אותי.
ואילו אתה, השתעשעת בי.
אני לא חושבת שבאמת אהבת אותי.
הוא התקרב אלי בלי לפחד. ואתה- אף פעם לא התקרבת באמת. תמיד היית ליד. אבל לא שם עד הסוף.
והסיבה האמיתית היא – שבגלל ולמרות כל החששות שלי הוא נשאר ולא ברח.
לא ברח כמוך ברגע שהכתבה שלי איימה על הקריירה שלך. אתה יודע בדיוק על איזו כתבה אני מדברת!
ואל תגיד לי שהיא לא איימה עליך. אתה שקשקת מרוב פחד שאני אפרסם אותה.
{פאוזה ארוכה}
אולי בגלל זה הוא הצליח לפרוט על כל נים ונים מנשמתי.
ללא כל מורא או חשש.
בלי לפחד שאני אאפיל עליו, כמוך.
{פאוזה ארוכה}
אתה יודע שאתה חייב לי. אם הייתי מפרסמת את הכתבה ההיא, הייתי מועף מהמשטרה.
אני רוצה תשובות בועז. למה אני מוחזקת כאן? מה הסיבה?
בחיי, אתה מתנהג כמו ילד קטן.
{אירונית} את הנסיבות הנוספות הוא רוצה לדעת.
טוב. אם אתה כל כך מתעקש:
בגלל שהוא ידע להקשיב, כמו שאתה לא ידעת.
לא. לא. אל תגיד לי שכן. אתה הקשבת רק לעצמך!
{פאוזה}
אבל אתה רוצה לדעת מה הכי חשוב, בועז?
(פאוזה)
מה שהכי חשוב הוא-
הוא ידע לגעת בתוך הלב, עמוק עמוק פנימה ללא מילים. רק דרך המבט. אל תוך הלב הבוער והכמה לקשר.
אולי בגלל כל הסיבות האלו התאהבתי בו מהרגע שפגשתי אותו. ביום ההוא בלונה פארק.
באותו יום גורלי ששינה את חיי בן רגע. אבל זה הקטע בהתאהבות, לא? אנחנו אף פעם לא מוכנים כשזה מגיע. גם אתה לא היית מוכן, כשבאתי.
אבל כשזה מגיע, זה נוחת ללא כל אות אזהרה.
פתאום זה מתקיף אותך מכל הצדדים. ואתה לא יודע מה לעשות עם זה.
אז איך זה שלא שאלתי לשמו?
מה זאת אומרת איך?!
{מתפרצת} כי זה היה חלק מההסכם שלנו.
ההסכם הסודי שלנו כדי לבטח את הקשר שלנו.
כבר אמרתי לך, בועז, הסכם אהבה בינינו. כדי שהיא לא תהרס כמו שהיא נהרסה אצלנו.
{פאוזה ארוכה. בעצבנות}
אתה לא יכול להביו את זה. אני יודעת.
{בהבנה} אתה עדין חושב עלי, נכון, בועז? אני רואה את זה בעיניים שלך.
תן לי להתקשר לאלי.
{מתפרצת}
למה אתה לא נותן לי להתקשר לאלי?
תודה.
תמונה שנייה
טוב.
אתה רצית לדעת איך הגענו להסכם שלנו?
ההסכם נוצר למחרת היום בו הכרתי אותו. פתאום נזכרתי שאני לא יודעת את שמו.
אני לא יודעת איך הוא הגיע לבית שלי.
אני לא יודעת מאיפה הייתה לו הכתובת.
הוא פשוט דפק על דלת ביתי. חייך.
"קסם" אמר.
"אתה לא תגיד לי איך קוראים לך?"
"לא".
"אתה לא תגיד לי מאיפה יש לך את הכתובת שלי?"
"לא".
"לא תגיד?"
"אז איך אתה רוצה שאקרא לך?"
"בכל שם שתבחרי."
"אבל אף שם לא יהיה השם שלך"
"כל שם שתבחרי, יהיה השם שאת תרצי לקרוא לי."
בעיניו כל העניין נראה מעין בדיחה. הוא העיף אותי גבוה, וסובב אותי באויר.
"אני לא מבינה למה אתה עושה מהעניין כזה ביג דיל. מה הבעיה שלך?"
"או.קי. טוב. קוראים לי אלון"
"אלון?"
"או בעצם, אולי, אייל?"
"אייל או אלון?"
"אולי גל."
"אלון? אייל? גל? תחליט."
"נועם."
"אתה משגע אותי."
"את רואה! אנחנו יכולים להיות הכל. מה שחשוב עכשיו זה לא איך קוראים לי. אלא איך את מרגישה.
איך את מרגישה בלב."
"ואם מישהו ישאל אותי עם מי אני יוצאת?"
"אנחנו כבר יוצאים?"
"אני לא יודעת. תגיד אתה"
"אם מישהו ישאל. את יכולה לבחור בכל שם שתרצי."
הוא הביט ישר לתוך עיני.
"ממה את מפחדת?"
"אני מפחדת שאני לא מכירה אותך."
הוא יצא אל המרפסת, הביט אל הים כשהוא עירום ומתכרבל אך ורק בשמיכה שלי. הצית סיגריה.
"תראי את הים." הוא אמר." תראי כמה כוח יש לו, ואנחנו לא יודעים עליו שום דבר". הוא התבונן
שעה ארוכה בים.
"אני רוצה שתבטיחי לי משהו."
"מה"?
"אני מבקש שהקשר שלנו יהיה ללא כל רשת ביטחון"
"אני לא חושבת שאני מבינה"
"אני רוצה שהקשר הזה יצליח."
"גם אני רוצה"
"אז ללא רשת ביטחון. אנחנו נהפוך את הקשר מן המוכר ללא מוכר. רק כך זה יכול להצליח.
תבטיחי לי."
"אני לא בטוחה שאני מבינה אותך"
"שום תחקיר על העבר, על החיים שלי או שלך, על מה שאני עושה. את חיי העבר הנושבים
אל ההווה, נשאיר בחוץ. האהבה שלנו תתמודד רק עם מה שאנחנו יוצרים בהווה. בזמן אמיתי."
"זה לא יכול להצליח"
"רק ככה זה יכול להצליח. כמה קשרים קודמים שלך נכשלו?"
"כולם"
"ולמה?"
שתקתי. היה משהו בדברים שהוא אמר.
"אנחנו לא נהיה חייבים דבר זה לזו חוץ מהרגע הזה הקיים."
אתה יכול להגיד שאולי אני נאיבית.
אתה יכול להגיד שחיפשתי באופן נואש מישהו שירפא אותי ממך.
הכול נכון. תגיד מה שתרצה.
אבל אני האמנתי לו. באמת האמנתי לו שרק ככה זה עשוי להצליח. כמו אתמול כשליוויתי אותו
לאוטובוס העמוס.
לפני שהגענו לתחנה שאלתי אותו:
"מתי אני רואה אותך"
"כשתחשבי עלי. את תראי אותי"
"אני חושבת עליך עכשיו"
"עכשיו את רואה אותי"
"אני צריכה הבטחה."
"אני צריכה הבטחה שאראה אותך שוב."
"מה קרה, את חושדת במשהו?"
"לא."
"אז למה את צריכה הבטחה?"
"בשביל להישאר שפויה."
"אני לא מבטיח דבר. זוכרת? הבטחנו בלי שקרים זה לזו. אם אבטיח משהו, זה עלול להיות שקר,
ואת הבן אדם האחרון שאני רוצה לשקר לו."
"לפחות תגיד לי משהו שאוכל להאחז בו."
"אני אוהב אותך, בכל הארץ, בכל היקום ובכל העולם כולו."
הנהג נראה עצבני. כאילו מיהר לאיזשהו מקום, ודחק בנוסעים להיכנס פנימה.
הוא חייך אלי חיוך גדול ונופף לשלום. החזרתי לו שלום בחזרה. ועצב גדול התפשט בתוכי.
{פאוזה ארוכה. ענת לא מרגישה בנוח}
אני מרגישה פתאום שלא בנוח שאני משתפת אותך בזה.
כאילו אני בוגדת בהסכם שלנו.
כאילו העובדה שאני מספרת לך את זה שוב ושוב מפרה את האמון שלו בי.
כאילו אני מכניסה אותך אל תוך החיים האינטימיים שלנו. זה לא עושה לי טוב.
{פאוזה}
למה פתאום יש לי פתאום תחושה, שאת החלק הזה אתה כבר מכיר?
אתה עקבת אחרי כבר מאתמול בבוקר נכון?
היה נדמה לי שעוקבים אחרי.
או שעקבת אחריו?
אני רוצה לדעת, כמה זמן אתה עוקב אחרי?
אולי מהיום ההוא בלונה פארק? כבר מאז?
תענה לי.
אולי לפני כן?
למה אתה שותק, כשאני מנסה לדבר אתך ברצינות על הדברים?
שאלת אותי למה עזבתי אותך?
אתה רואה.
זאת אחת הסיבות. אף פעם לא ידעתי מי אתה באמת. בכל פעם שניסיתי לדבר אתך על דברים אמיתיים
התחמקת. ברחת. אף פעם לא ידעתי מה אתה מרגיש באמת.
כן! הוא היה הרבה יותר אמיתי ממך!!!
זה לא קשקוש.
יש לך בכלל זכות לחקור אותי.
זה מבחיל.
הביטחון המופרז שלך.
השוביניזם העצמי שלך. בכל אתה חייב לשלוט. חבל שלא פרסמתי את הכתבה ההיא. אתה חוקר
אותי, בדיוק כמו שחקרת את הערבי ההוא. עוד מעט גם לי תכניס מכות רצח. נכון?
מה אתה רוצה ממני?
אולי נדבר פעם אחת באמת. מה אתה רוצה ממני.
מה אתה רוצה ממני, באמת?
אולי תגיד לי פעם אחת מה אתה רוצה ממני.
אבל מה אתה רוצה ממני באמת.
תמונה שלישית
טוב. נו.... אז אתם רוצים לדעת למה הגעתי ביום ההוא ללונה פארק.
{פאוזה}
כבר אמרתי לכם. היה לנו חשד כי בעלי הלונה פארק מנהלים רשת סמים במקום.
הייתי אמורה לבוא כקונה פוטנציאלית וכך לאמת את החשדות. לא ידעתי, בדיוק,
איפה לחפש את המוכרים. לכן, הסתובבתי בין המתקנים השונים. באותו הבוקר חשבתי לעצמי שזה מוזר שדווקא ביום הולדתי . אני מחפשת אחרי מוכרי סמים. ועוד בלונה פארק. אבל ידעתי שלכל דבר יש סיבה בעולם. וגם להימצאות שלי, ביום הספציפי הזה, יש סיבה.
{לרגע נהפכת להיות נוסטלגית}
אתה יודע זה מצחיק. אתה זוכר, מה שאלת אותי לפני שנה ביום ההולדת שלי ?
נכון.
ומה עניתי לך?
טיול בלונה פארק.
נכון.
איזה כיף היה לנו באותו יום . אה?
{חוזרת לעצמה}
כן. השתמשתי בטריקים שלך. טוב לך? החלטתי לעלות על הגלגל הענק כדי לא לעורר שום חשד.
ילדים והורים דחקו ונדחפו אל תוך התור הארוך.
זה היה יום שמש חורפי, מעין הפוגה בין הסערות.
"קדימה לעלות" דחק בי מפעיל הגלגל. הוא סגר עלי את המתקן. ואז בבת אחת נשמעה המוזיקה.
והתחלנו לעלות. קולות הצרחה של הילדים נשמעו. המוזיקה התחזקה. ולפתע הייתי בין ארץ לשמים.
ושם בנקודה ההיא הבחנתי בו לראשונה.
באותו מבט עיניים ירוקות ועמוקות כמו הים, ולא הבנתי איך לא ראיתי אותו קודם.
אבל לפתע הוא היה שם, והביט בי בעיניו הירוקות והגדולות, וחייך את חיוכו. כאילו ידע שמהרגע הזה
שבו מבטינו הצטלבו הקשר החל. קשר חזק שהנפש לא יודעת להסביר. הוא הביט בי... המבטים נפגשו.
ואני לא יכולתי להסיר את עיני ממנו. לאורך כל הסיבובים של הגלגל מבטינו הצטלבו.
המתח היה באוויר. מתח של ידיעה שהנה קורה משהו. משהו חזק. לא מוסבר. לא ברור. אבל קורה.
כשהגלגל נעצר, ירדתי כדי לחפש אותו.
אבל הוא נעלם כלא היה.
וכבר לא הייתי בטוחה אם מה שראיתי היה אמיתי, או רק חלום או הזיה.
ככה נפגשנו לראשונה.
וזה החותם שהוא השאיר בתוך ליבי.
תמונה רביעית
בוא נעשה עסקה.
אתה יודע שאין לי עבר פלילי.
אני אספר לך כל מה שתרצה. כמה פעמים שתרצה. רק תעזור לי לחפש אותו.
למה שתעזור לי? אני לא יודעת במה אתה חושד בו.
אבל אני בטוחה שאתה רוצה לסיים את הפרשה הזאת בדיוק כמוני.
אני רוצה להבין. זה הכל ,ואתה רוצה להתקדם.
אני צריכה סוף לכתבה הזאת. בועז. ואתה, תיתן לי את הסוף לכתבה הזאת.
אני מניחה שיש לך אזושהי השערה לגביו.
אחרת לא היית מבקש ממני לחזור שוב ושוב על אותו סיפור.
אך מה שאני לא מבינה..
שאם היו לך חשדות קודם לכן, מדוע לא התקשרת אתמול? כשראית את תמונתו בעיתון?
{פאוזה ארוכה}
כן, אני מרגישה שאני בוגדת בו. טוב לך? עכשיו אתה מרוצה?
אבל משהו בתוך הלב שלי אומר שאני חייבת למצוא אותו.
ואני יודעת שאתה תוכל לעזור לי למצוא אותו.
אני מרגישה שאתה מקנא. אתה אכול קנאה שהלב שלי שייך למישהו אחר.
מה אתה מקשקש? זאת לא הוכחה לשום דבר.
{פאוזה}
איך הגעת למסקנה הזאת?!
אני לא יודעת למה לא פרסמתי את הכתבה ההיא, בסוף. או. קי.
לא. לא הייתה שום סיבה אמיתית.
רק בגלל שהחלטתי לוותר לך על הכתבה.
אתה מאמין שאני עוד רוצה אותך.
בחיי, אתה מחזיק מעצמך בהרבה יותר ממה שאתה, בועז. את הסיפור שלי אתך בועז גמרתי.
גמרתי באופן מוחלט והחלטי. לא. לא.
אני לא רוצה לדון בזה יותר.
כל הסיפור הזה עכשיו לגמרי לא רלוונטי
מה שכן רלוונטי הוא:
כשנכנסתי למערכת אלי צעק לעברי. "ענת, אני רוצה שתכנסי אלי ישר למשרד." לא הספקתי
להכין לי כוס קפה של בוקר. לא הספקתי להניח את התיק. נכנסתי ישר למשרדו.
אלי עישן בעצבנות.
"שמעת מה קרה?"
"לא שמעתי כלום." עניתי.
"היה פיגוע גדול בתחנה המרכזית הישנה. יש המון פצועים והרוגים. אני רוצה שתיסעי לשם.
שתסקרי את האירוע. ושתכיני כתבה רצינית - עד הערב."
לקחתי את החפצים שלי. יצאתי מהמשרד ירדתי לכביש ועצרתי מונית.
"לאן?" שאל נהג המונית.
"אל התחנה המרכזית הישנה."
"השתגעת. אני לא נכנס לשם בעד שום הון שבעולם. את יודעת כמה פקקים יש שם?"
"אני עיתונאית. ואתה תביא אותי לשם."
"זה יעלה לך יותר"
"המערכת משלמת."
הנהג החל לנסוע. בכל מקום נשמעו צפירות הניידות והאמבולנסים.
הנהג הדליק את הרדיו, אולי מתוך אות לסולידריות. כשהגענו, קשה היה להכיר את המקום.
קולות הבכי, הצעקות והסירנות נשמעו בכל מקום. גשם החל לרדת, וכאילו ניסה לנקות את הדם הרב שנשפך אך ללא הצלחה.
מהמשטרה דווח כי כוחות הג'יהאד האיסלאמי לקחו אחריות על הפיגוע.
ועוד דווח כי שני מחבלים אחראים לפיגוע. האחד זוהה בוודאות והשני הצליח להימלט.
הוצאתי את הפנקס שלי כדי לכתוב את הסיפורים שאני שומעת.
אישה כבת חמישים ממררת בבכי. ישבה ליד גופה של נערה צעירה.
"הבת שלי. הבת שלי. איזה אסון. היינו בדרך לקנות לה שמלה לחתונה. ופתאום זה קרה. הארוס שלה.
מתקשר כל הזמן. ואני לא יודעת מה אני יכולה להגיד לו . אולי את. אולי את תגידי לו. בבקשה גברתי.
כי לי נגמרו המילים."
והיא דוחפת לי את הטלפון, ואני בורחת מהמקום, לא רוצה לקבל את האחריות שלפתע נכפתה עלי.
אני מסתובבת בגיהינום הזה. ולא יודעת למה. אבל אני מרגישה את נוכחותו.
ואני אומרת לעצמי: "ענת את חייבת להירגע. זהו רק יד הדמיון המתעתע"
אני מחפשת את קופסת הסיגריות בתיק שלי. ולא מוצאת. אני הולכת לקיוסק הקרוב ומבקשת קופסת סיגריות. ובעל הקיוסק מביא לי טיים ארוך.
"נבלות. אני אומר לך נבלות. 20 שנה אני עובד כאן. אבל פיגוע כזה עוד לא ראיתי. איזה חינוך הם
נותנים להם. שאהידים. איזו אימא שפויה נותנת לבן שלה להיות שאהיד? ואנחנו. אנחנו מטומטמים.
מלמדים את הילדים שלנו על שלום. והם על מוות. אז איזה מן שלום זה יהיה, איזה?"
לפתע, אני רואה על המדרכה סוודר אדום.
ואני מזהה את הסוודר...
זה הסוודר שנתתי לו מהארון שלי.
אולי אני מדמיינת. אבל אני בטוחה. כן זה הוא.
אני הולכת למקום בו מונח הסוודר, כדי להיות בטוחה.
אני אוחזת בסוודר, וזה הסוודר שלו.
נכון. אתה צודק. אתה לגמרה צודק. זה הסוודר שלך. כן, בועז, הסוודר שלך, אותו סוודר, שקניתי לך ליום הולדת. אבל כשנפרדנו, אתה לא רצית אותו. השארת אותי אצלי. נכון. לשם מה השארת אותו אצלי בועז? מה רצית להוכיח בזה? אז נתתי לו. הוא לא יכול היה לצאת עם הבגדים שהיו לו. הם היו רטובים מהגשם העז שירד באותו יום. כן. רצינו לחגוג את הלילה הראשון שלנו. אתה מקנא. לא. לא. אני לא חייבת לך שום דין וחשבון.
הפלאפון מצלצל. זה אלי.
ואני לא יכולה לענות.
המילים לא יוצאות לי מהפה.
"ענת?" אני שומעת את קולו.
"ענת קרה משהו" ואני לפתע פורצת בבכי.
"דברי איתי."
"אני חושבת שמישהו שאני מכירה נפגע בפיגוע"
"את רוצה שאבוא אלייך?"
" אני חייבת למצוא אותו." אני אומרת.
"את רוצה שמישהו אחר יכין את הכתבה? את רוצה יום חופש?"
"אני חייבת לנסוע לבית החולים" זו המחשבה הראשונה שעולה לי בראש.
"לא. אל תיתן למישהו אחר לעשות את הכתבה."
"או.קי. אבל תתקשרי אלי, את שומעת?"
אני ממהרת לעזוב את המקום. תרה בעיני אחר מונית שתיקח אותי לאיכילוב. לפתע אני תופסת.
איך אחפש אותו, אני לא יודעת, אפילו, את שמו? שום פרט מזהה שלו.
והגשם מתחזק.
מונית נעצרת לידי.
ואני אומרת לנהג: "קח אותי לאיכילוב."
הנהג מחייך אלי במן חיוך עצוב. כאילו מזדהה עם אותה בהלה שתקפה אותי, וכאילו ראה כבר מאות
מקרים כאלה. ללא מילים הוא מבין את מה שעובר עלי. בחדשות מדווחים שהמשטרה מחפשת אחר המחבל השני, ויש חשש גדול לפיגוע נוסף. רעמים נשמעים. ואני מרגישה עדיין את נוכחותו.
כאילו הוא עוקב אחרי מבלי שארגיש. אבל אני יודעת שהוא שם.
{פאוזה ארוכה. כאילו קולטת}
זה לא היה הוא שעקב אחרי. זה היית אתה.
אתה עדיין, לא מוכן להשתחרר ממני. אתה עדיין אוהב אותי באיזה שהוא מקום.
למרות שעזבתי אותך כבר לפני חצי שנה, אתה עדיין משוכנע כי אתה צריך להגן עלי.
בגלל זה רצית את החקירה הזאת. בגלל שחשבת שאולי בזכות החקירה תוכל לחזור אלי.
בגלל זה אתה מחזיק אותי כאן שאני אהיה קרובה אליך. ששוב ארגיש מה שהרגשתי אליך אז.
אולי אתה מקווה לשחזר כך את הלילה הראשון שבילינו יחד בו סיפרת לי על החקירות המפוארות שלך.
אתה יכול לשכוח ממני, בועז.
זה לא יעזור לך. הטריקים האלו כבר לא עובדים עלי. אתה יודע למה עזבתי אותך? אחרי שראיתי איך
שהתעללת בערבי ההוא, לא יכולתי להיות דקה במחיצתך. לא יכולה לסבול אנשים אלימים, בועז. איך שהתפארת שהכנסת מכות רצח למחבל ההוא. כל הרגישות שלך נעלמה בבת אחת. אל תגיד לי שזה חלק מהעבודה שלך. יש המון שיטות להוציא משהו מבן אדם!
וזה בדיוק מה שאתה עושה עכשיו. נכון. בלי אלימות. אבל עם לחץ נפשי!
למה
אתה שוב חוזר לנקודה הזאת.
למה אתה חוזר שוב ושוב לאותה נקודה.
אני לא פרסמתי את הכתבה ההיא לא בגלל שנותרו בי רגשות אליך. תשכח מזה!
אין לי שום דבר אליך. לא נשאר שום רגש.
אז למה אני נלחצת בכל פעם שאתה שואל אותי על כך?
אתה יכול לא להאמין לי, מצידי אין לי בעיה עם זה.
אני לא רוצה לתת לך את היד. אני לא רוצה להסתכל לך בעיניים.
אני לא רוצה להגיד לך מדוע לא פרסמתי את הכתבה.
ואין לך שום זכות להגיד לי מה לעשות עם הסוודר שלך! או קי?
תמונה חמישית
{לאחר רגע גדול של דממה. נבהלת}
רק רגע.רק רגע אחד.
אל תגיד לי שמה שאני חושבת זה נכון.
אתה לא באמת חושב שזה הוא.
בגלל זה אני עצורה כבר לילה שלם?
עכשיו אני תופסת.
אתה מאשים אותי בסיוע לגורם עוין!
זאת באמת בדיחה!
אתה צוחק עלי. תגיד לי שאתה צוחק עלי.
לא- אתה רציני?
תמיד ידעתי שאתה מטורף. אבל לא תיארתי לי עד כמה.
אתה באמת חושב שאני עד כדי כך טיפשה? שאני לא יודעת עם מי אני מסתובבת?
שאני כל כך נאיבית.
נו, באמת?!
אני יודעת בדיוק מה אתה חושב.
לא. לא. אן לי שום תסבוכת עם פנטזיה רומנטית של ילדה בת שתיים עשרה.
נו באמת? החזקתי ממך קצת יותר. אל תכנס לשם. אני מזהירה אותך.
אתה באמת רציני בחשדות שלך.
איזו הוכחה יש לך?
תגיד לי, איזה הוכחה יש לך.
לא יכול להיות שאתה מחזיק אותי לילה שלם, מאלץ אותי לספר אותו סיפור אלף פעמים.
בלי שום הוכחה כלשהי.
מה? מה הקשר עכשיו לתמונה שלו?
לתמונה שפורסמה בעיתון אתמול?
היא מה?
היא תאמה בדיוק למי שאתה עוקב אחריו כבר הרבה זמן.
אני לא מאמינה לך.
ואם זה נכון, למה לא פנית אלי כבר אתמול. אה? כשהתמונה התפרסמה במהדורת הערב?
למה באת רק שאני ואלי הזמנו אותך?
הרי אני זאת שיצרתי אתך את הקשר, אני ולא אתה!
{פאוזה ארוכה}
או.קי או.קי. אם אתה יודע כל כך הרבה עליו. אני רוצה שתספר לי עליו.
מה אתה יודע.
אחרת לא תהיה לי סיבה לשתף אתך פעולה. לאור כל העובדות שאני יודעת עליך, בועז.
{פאוזה ארוכה}
אתה יודע שעוד לא עבר חוק ההתישנות על הסיפור שלך עם המחבל.
אני יכולה עוד לפרסם את אותה כתבה, ולהוסיף לה את האשמה המגוחכת הזאת!
עוצר את כתבת הפלילים הכי מבוקשת במדינה ומאשים אותה:
בסיוע לגורם עוין? בחיי שאני לא מאמינה לזה.
כמה נמוך אתה יכול לרדת.
כל אחד שהיה שומע את זה ושיש לו שכל בקודקוד היה פורץ בצחוק.
אבל בזה אתה צודק. אתה שואל את השאלות עכשיו. לא אני.
אתה רוצה שאני אחזור למה שקרה בבית החולים. לנקודה שבה הפסקתי.
{לוקחת נשימה ארוכה}
אני יודעת שאין לי ברירה. אבל חכה שאלי ישחרר אותי. הוא מדבר על הערבות שלי עם השופטת בדיוק ברגע זה.
אין לך שום קייס נגדי.
{מציתה סיגריה}
{פאוזה}
ואני לרגע חשבתי שיש לך עוד רגשות אלי. בדיחה!
אבל אם זה מה שאתה חושב.
אז בסדר.
זאת החקירה שלך.
אתה רוצה שאני אגיע לנקודה ההיא שבא באתי לבית החולים. אין בעיה.
נכנסתי לבית החולים. לא ידעתי כיצד להתחיל בחיפוש. לא ידעתי את מי לשאול. מאיפה להתחיל.
הדקות חלפו. וככל שהדקות חלפו, כמות הנפגעים שהגיעה הלכה וגדלה.
לאט לאט התחילו להגיע קרובי משפחה וחברים. בעיניים מפוחדות ומבוהלות לדרוש בשלומם של יקיריהם.
ואני עוברת ממחלקה למחלקה, תרה בעיניי אחריו. כל חדר שאני עוברת ולא מבחינה בו, גורם לי לנשום אנחת רווחה. מודה לאלוהים שהוא לא נמצא שם. אחות אחת ניגשת אלי ושואלת אותי.
"אם אני יכולה לעזור במשהו."
ואני לא מוצאת את המילים.
והיא מבחינה שאני נרגשת ולחוצה.
והיא אומרת: "זה בסדר מותר לבכות."
אני מראה לה את הסוודר והיא לא מבינה.
אני מנסה להסביר לה שאני מחפשת מישהו שלבש את הסוודר הזה.
והיא עונה לי "כן, אני מבינה. אבל מה שמו?"
אני לא יודעת לענות לה.
היא מחייכת חיוך סבלני שכזה ושואלת "את לא יודעת את שמו?"
ואני מנידה בראשי לשלילה.
"בזה עוד לא נתקלתי. מיהו בשבילך?" היא שואלת.
ואני חושבת לעצמי. מה אני אמורה להגיד לה. איך אני אמורה לענות לה.
"אני יודעת שמחפשים בעל. חבר. קרוב משפחה. אבל אדם זר? ממתי מחפשים אדם זר?"
איך אני אמורה להגיד לה שהוא לא זר בעיני. שבשבוע האחרון הוא הצליח להיכנס עמוק עמוק לנשמתי. איך אני יכולה להסביר לה שהוא אהבת חיי.
אני נזכרת לפתע בדברים שאימי אמרה לי בילדותי: סימן. צריך רק סימן.
ואני מחפשת את אותו סימן, סימן קטן אחד.
מחפשת את המילים להסביר לה. אבל היא מבקשת את סליחתי.
"יש לי המון עבודה. אני לא יכולה לעזור לך לחפש מישהו שאת בקושי מכירה."
אני יוצאת לחדר ההמתנה. ושם הטלוויזה דלוקה. ומראות מהבוקר משודרים על גבי המסך.
והמצלמה נעה על מראות הזוועה. והמצלמה לפתע נעצרת ויוצרת קלוז אפ על הסוודר האדום שאני
אוחזת בידי.
סימן.
הפלאפון מצלצל. זה אלי.
"איפה את?"
"בבית החולים. אלי אתה יכול לעשות לי טובה?"
"כל טובה, ענת."
"אני יודעת שכל הסיפור הזה יכול להישמע לך מוזר. אבל אני זקוקה לעזרתך. אני מבקשת שתעזור לי למצוא מישהו. מישהו שאני מכירה ולא מכירה. אני חושבת שהוא נכח בפיגוע. ולפני שתשאל שאלות. אני לא יודעת את שמו."
שתיקה ארוכה.
"אלי. אתה עדיין אתי?"
"ענת. יש לך תמונה שלו?"
"כן. יש לי תמונה שלו."
"יש לך עוד משהו שלו?"
"כן. סוודר שלו."
"יש לך סיפור!"
"אני לא מבינה."
"אנחנו נפרסם את התמונה שלו במהדורת הערב. נבקש את עזרת הסיפור בחיפושים אחריו.
ואת תכתבי את הכתבה עליו."
"מה?!"
"יש לך יופי של כתבה." זה בהרבה יותר מעניין מנתונים סטטיסטים על כמויות הנפגעים או פרשנויות פוליטיות. נכניס אותך לכתבה של סופשבוע. את תמיד רצית."
אני נשענת על קיר בית החולים מדליקה סיגריה.
"אני אביא לך התמונה שלו."
"ילדה טובה" אומר אלי.
ואני מרגישה שאני בוגדת בו.
{פאוזה ארוכה}
מה פתאום אתה שואל אותי עכשיו," למה לא פרסמתי את הכתבה?"
למה אתה כל כך רוצה לדעת את זה, בועז?
למה אתה לא יכול לענות לי על תשובה כל כך פשוטה.
תמונה שישית
אתה יודע, התמונה שלו התפרסמה במהדורת הערב.
לאחר שחזרתי מבית החולים.
הרגשתי שמשהו מתעתע בתוכי.
שמישהו עוקב אחרי.
לא יודעת למה. אבל התחושה הזאת ליוותה אותי כל הדרך בחזרה אל המערכת.
מאותו הרגע שהתמונה פורסמה הטלפונים לא הפסיקו לצלצל למערכת.
הרגשתי שהוא מאשים אותי בבגידה. בבגידה בהסכם הסודי שלנו. "את לא חוקרת אותי ולא שואלת אודותיי. ואני לא שואל אודותייך."
"אני רק חייבת לדעת שאתה בסדר". מלמלתי לעצמי." רק את זה."
"ומה יקרה עם תגלי דמות שאת בכלל לא אוהבת?"
"אני אוהבת אותך זה מה שחשוב."
"אהבה יכולה להעלם בשנייה כמו שהיא מתחילה בשנייה."
"מה אתה מסתיר ממני?"
"מה את מסתירה ממני?"
"אני לא מסתירה דבר"
"כולנו מסתירים משהו. ממישהו."
"איפה אתה?"
"אני בכל מקום שאת רוצה שאהיה. עכשיו אני נמצא בתוך הנשמה שלך"
אלי קטע את חוט מחשבתי.
"אני רוצה שתקשיבי לזה."
"ראיתי אותו עולה לאוטובוס. כן. בחור יפה כזה עם עיניים ירוקות, גדולות. כן. כן. הוא לבש סוודר
אדום. אחז בידו מזוודה גדולה. בטח שאני בטוח. דומה לו שתי טיפות מים לתמונה שפרסמתם.
אל תגידי לי לא יכול להיות. אני אומר לך. הוא אחז במזוודה חומה גדולה.
ולמען האמת. נראה לי דיי מפוקפק הבחור. דרך אגב, מקבלים משהו על המידע. כמה גרושים
משהו?"
אלי מפסיק את השיחה.
"זה לא הוא" אני אומרת "הבחור שלי לא לקח שום מזוודה. אני יודעת בוודאות."
לאחריו טלפנה אישה. היא דברה במהירות.
"הוא ישב לידי. הבחור הזה שאתם מחפשים. איזה עולם קטן. אני אומרת לכם. בדיוק חזרתי עכשיו
מבית הכנסת. בירכתי את ברכת הגומל. מזל גדול שניצלתי. אני לא מבינה עד עכשיו איך זה קרה.
כנראה אלוהים אוהב אותי. והמוזר הוא כשאני יוצאת מבית הכנסת אני רואה את התמונה שלו בעיתון. ואני אומרת לעצמי. אלוהים זה הבחור שדיבר עם הבחורה היפה הזאת על הבוקר. והם נראו זוג כזה יפה. כזה יפה. אבל לו, לו לא היה מזל כמו שלי. הוא נהרג על המקום. אני בטוחה. אני ראיתי אותו עף מן האוטובוס."
אלי אוחז בידי.
כל גופי רעד.
הוא ביקש מאחת התחקירניות להביא לי כוס מים.
לא יכולתי ללגום מהכוס.
הכול התערבב לי לפתע. אבל למרות דבריה שהיו כל כך ברורים, כל כך מדויקים הרגשתי עדיין את הנוכחות שלו, ולא הבנתי אם באמת אני מרגישה אותה, או אולי זה קורה בגלל שאני כל כך רוצה בזה..
אלי הושיב אותי על הכיסא.
"אקח אותך הביתה." אמר.
ואני שאלתי "למה? אלי? למה?"
הוא השיב "רק לאלוהים פתרונים."
כך הוא ענה. "רק לאלוהים פתרונים."
{פאוזה ארוכה}
אתה שואל אותי ברצינות, בועז?
למה זה נגמר בינינו?
מה אתה מנסה להגיד כל הזמן הזה, בועז?
למה אתה מתעתע בי?
למה אני מרגישה שרגע אחד אתה מפיל עלי תיק.
ורגע אחר אתה כאילו מנסה לומר לי משהו אחר לגמרי?
אני כבר לא יודעת מי אתה, בועז.
כן. בועז. בזה אתה צודק.
אני מפחדת מהתשובות.
אני מפחדת מהמציאות.
המציאות יכולה להיות איומה לפעמים, בועז.
עדיף לפעמים ורק לפעמים לחיות את הקסם.
כמו שראיתי אותך אז בפרשה ההיא, כשהאלימות שבך צצה ופתאום לא הכרתי אותך.
אז למה לא פרסמתי את הכתבה?
אני חושבת שאתה יודע את התשובה.{ בועז מנסה להתקרב אליה. אך היא עוצרת בעדו}
לא, בועז.
תמונה שביעית
למה אתה מראה לי את כל התמונות האלו?
לא יאמן. אלו המפקדות של הקריה. המקומות הכי מאובטחים בארץ. וזאת הלשכה של משרד הביטחון. למה זה קשור אלי, בועז?
אתה לא רוצה להגיד לי שמצאת את כל התמונות במזוודה שלו.
אני מכירה אותו.
כמה זמן?
אתה צודק. אני לא יכולה להכיר מישהו במשך שבוע.
ואולי גם לא אחרי שנים.
לא.
אני לא שאלתי אותו מה יש במזוודה שלו.
אני לא יודעת מתי הוא צילם את זה.
זאת פעם ראשונה שאני רואה את התמונות האלו.
אני לא שאלתי מה יש לו במזוודות .
מתי הוא הביא לי את המזוודות?
מתי הבחנתי שמזוודה אחת חסרה?
זה קרה כשאלי החזיר אותי הביתה לאחר ששמענו את ההודעות. הנסיעה במכונית של אלי הביתה ארכה שעות.
השמים החלו להתבהר. ואני התכנסתי בתוך המושב מהורהרת. הדלקתי סיגריה. ברדיו נשמעו שירים עצובים כמו שרק בזמן כזה יודעים להשמיע. אבל את הנוכחות שלו לא הפסקתי להרגיש.
ואת המעקב שלו לא הפסקתי לחוש.
ולפתע משום מקום אמרתי לאלי –
"אני יודעת שהוא חי".
אלי עצר את המכונית.
"אני לא רוצה שתפתחי ציפיות. הוא ענה."
"לא לכל יש הסבר הגיוני, אלי. אבל זה מה שאני מרגישה."
"שמעת את האישה."
"כן. אבל משהו בתוכי אומר לי שהוא חי."
אלי שתק. ואני כאילו ציפיתי להפתעה. כאילו חיכיתי לרגע שבו אכנס הביתה. והוא יחכה לי ויצחק בקול גדול ומתגלגל.
אבל כשעלינו במדרגות ואלי פתח את הדלת רק החשכה חיכתה לי. הדלקתי את האור.
הדלקתי את הבוילר. אלי הכין כוס קפה ענקית כמו שאני אוהבת.
"אני נכנסת להתקלח."
"אני מחכה לך." אמר אלי.
"אתה לא באמת צריך."
"אני אשאר פה עד שתרדמי"
נכנסתי למקלחת.
"אלי אתה יכול להביא לי את החלוק מהארון?"
אלי נכנס לחדר השינה ופתח את הארון.
"את מתכוונת לעזוב מתישהו?"
"למה?" שאלתי.
"יש כאן מזוודה גדולה וחומה."
הלב שלי פעם בחוזקה.
"איך שכחתי לגמרי."
"מה?" אלי הביא את החלוק.
"מזוודה אחת? רק מזוודה אחת?"
"למה את נסערת כל כך?"
"הבוקר היו פה שתים."
"אני לא מבין."
"אולי הוא צדק."
"מי?"
"הבחור הראשון שטלפן. אולי צדק."
"ענת. את מוכנה לדבר בהיגיון."
"הוא ביקש ממני לעזור לו לאחסן שתי מזוודות."
"החבר שלך?"
"כן"
"וכמובן לא שאלת לשם מה?"
"אלי, אל תשפוט אותי עכשיו."
"או. קי. אני לא שופט. אז איפה המזוודה השניה?"
"לא יודעת?"
"אז הוא לקח את המזוודה בבוקר או לא?"
"אני בטוחה שלא ראיתי אותו לוקח את המזוודה."
"מה קורה פה, ענת?"
"אין לי מושג."
"וכמובן, שלא שאלת אותו מה יש בתוך המזוודות? ומדוע הוא צריך לאחסן אותן דווקא אצלך."
"אלי..."
"אני מצטער. ברור לך שצריך לערב את המשטרה."
"מה?"
"מישהו פרץ לביתך, ענת."
אבל איך זה יכול להיות. אני שואלת את עצמי. וככל שאני מנסה לשחזר את אירועי הבוקר.
וככל שאני מנסה לחשוב יותר ויותר על כל פרט. אני לא רואה אותו עם מזוודה.
אני פותחת את דלת הארון שבו נמצאת המראה שלי. מביטה בעצמי.
דמותי משתקפת מתוכה. אני נוגעת באותה דמות המשתקפת.
"אנחנו לא באמת מכירים את מי שאנחנו חושבים שאנחנו מכירים."
אני לפתע שומעת את קולו. ואולי זה רק בדמיוני.
אלי בא ומחבק אותי.
"אני יודע שאת נסערת. אבל חייבים להזמין משטרה."
"אני בוגדת בו" אני אומרת לאלי.
"זה יכול להיות מסוכן."
"על מה אתה חושב, אלי?"
"אני אפילו לא רוצה לומר את מה שאני חושב כדי שזה לא יהפוך אמיתי.
"אבל"
" אבל מה?"
"אבל אם לא הייתם פה במשך כל הלילה שיצאתם לבלות... את מבינה מה אני מנסה להגיד?"
"אני לא רוצה לשמוע"
" את חייבת ענת."
"לא אלי."
"לכל דבר יש הסבר, ענת."
"לא." עניתי." זאת רק הטעות שלנו שאנחנו חושבים שלכל דבר יש הסבר. יש הרבה דברים שאין
להם הסבר."
"את השתנית"
"ככה זה כשמאוהבים. לא? אנשים משתנים!"
"תתקשר לבועז"
"את בטוחה?"
"כן."
ואז התקשרנו אליך.
ומה שקרה אחר כך אתה כבר יודע.
{פאוזה ארוכה}
אני מבינה שסוף סוף אתה מבין שאין לך שום דבר נגדי.
אני מבינה שהיית חייב לעצור אותי אתמול בלילה.
אין לי שום דבר נגדך, חוץ מההרגשה האיומה להבין כמה אני מטומטמת.
אתה בטח שמח לשמוע את זה.
לא?
באמת?
אתה באמת מתכוון לכך?
למה לא קראתי לך?
כי אני כבר לא קוראת לך. בועז.
אני רוצה לשתות משהו.
אני חושבת שאני לא מרגישה טוב.
זהו?
אתה אומר לי שאני יכולה ללכת עכשיו.
אני רק צריכה לחתום על תצהיר.
איפה אני צריכה לחתום?
{חותמת}
כן. כן... אלי ייקח אותי הביתה.
הוא כבר מחכה לי.
נכון.
אתה צודק.
הוא ירצה את המזוודה השנייה.
אתה בטוח שאני זקוקה לכך?
זה לא מוגזם?
אבטחה.
אי אפשר לדעת. אנחנו לא באמת מכירים אנשים כפי שאנו חושבים.
אתה צודק.
אבל הוא לא יפגע בי.
אני בטוחה בזה.
יש לו רגשות כלפי.
גם מכשירי האזנה.
מתי כל זה יגמר, בועז?
ברגע שתתפוס אותו.
אלוהים.
{מתכוונת ללכת. אך נעצרת}
מה אתה רוצה להגיד בועז ?
היה לי לילה ארוך, בועז.
{פאוזה}
אני לא יודעת אם אני יכולה לענות על זה עכשיו.
{פאוזה}
לא עכשיו בכל אופן.
תמונה שמינית
" כן. אני מוכנה"
" אני מבטיחה"
{פאוזה}
אני אהיה זהירה.
" אתה תשמור עלי נכון. אתה יכול לשים עלי את האוזנייה. "
{ענת מתוחה מאוד}
אחת. אחת שתיים. אחת שתיים שלוש. אתם שומעים אותי?
"אני יורדת מהמכונית. מחנה אותה בכניסה ללונה פארק. אתם שומעים אותי?"
" אני נכנסת אל המתחם."
"אני עולה לגלגל הענק."
"מתיישבת באחד התאים."
"אני מסתכלת על האנשים שנכנסים לגלגל."
{פאוזה ארוכה}
"אני לא רואה אותו. אנו עולים אל השמיים. אתה
רואה אותי?"
{פאוזה ארוכה. עצבנית}
"הוא לא כאן. הוא לא נמצא פה. אני ממשיכה לחפש אותו בעיניי. אבל אני עדיין לא רואה אותו. אני עדיין לא מבחינה בו. לא יכול להיות שהוא רימה אותי."
"לא יכול להיות שהוא עבד עלי. הוא חייב להמצא כאן"
" פתאום אני קולטת, בועז."
"אתה שומע את קולות הילדים? אתה זוכר שלקחת אותי ללונה פארק ביום הולדתי?
אני הייתי בטוחה שתציע לי באותו יום נישואים"
"למה לא הצעת לי נישואים באותו יום?"
"אני יוצאת ממתחם הגלגל. אני נכנסת אל תוך המבוך. אל תוך מבוך המראות."
"אני עדיין לא רואה אותו. אני רואה רק כל מיני דמויות מעוותות המתבונות בי מן המראות."
{פאוזה ארוכה. היא נרגשת מאוד}
"רגע אחד."
"רגע א-חד."
{פאוזה ארוכה}
"אני באתי לבד"
{היא נושמת בכבדות. היא מבחינה בו}
"אני כן"
{היא מנסה להתקרב אליו}
"אני אוהבת אותך"
{מנסה להתקרב שוב. אך נרתעת כאילו הוא מאיים עליה}
"תן לי לגעת בך. תן לי לחוש אותך רק עוד פעם אחת"
{פאוזה ארוכה. מתבוננת בו במתח רב}
"אל תגיד את זה. אני לא בוגדת בך."
{פאוזה ארוכה}
"אתה זוכר, שנינו מאותו איזור נפשי."
{פאוזה ארוכה}
"תאמין לי. אני לא אוותר כל כך מהר על הקסם שלנו."
{פאוזה ארוכה}
"תעשה לי קסם."
{פאוזה ארוכה}
"תעשה לי קסם בבקשה."
{פאוזה ארוכה}
"אני ממתינה."
{פאוזה ארוכה}
"אני מוכנה לכל קסם שלא יהיה"
{פאוזה ארוכה}
"אני זקוקה לכל כך הרבה תשובות."
{פאוזה ארוכה. היא עוצמת את עיניה}
"אני מרגישה אותך."
"איפה אתה רוצה לגעת בי?"
"כאן?"
"כאן?"
"כאן?"
"תן לי את היד שלך."
"הקסם עוד לא הלך לאיבוד."
"אני מרגישה בו."
"גם אתה?"
"תגיד לי שהקסם עוד לא הלך לאיבוד."
"תגיד לי שגם אתה מרגיש אותו."
{לפתע נשמעות יריות. בצרחה}
"מטומטם!!!!"
"מה עשית?"
"למה לא יכולת לחכות?"
"למה היית חייב למהר? כל כך?"
"בן זונה!"
"אם רק היית מחכה! אם רק היית מחכה."
"עוד רגע אחד היו לי כבר תשובות."
{ענת מתמוטטת}
"עוד רגע אחד, והייתי יודעת את שמו."
- סוף -